מי שמתחיל איתי עם שאלות, יגמור בלי תשובות
נמאס לי כבר מנוהל ראיון העבודה בדייטים. יכול מאוד להיות שאני צריכה שלא ישאלו אותי שאלות, כי אני לא החלטית בעצמי. אולי אני מחפשת את מי שיחליט בשבילי, למרות שגם לא כל כך איכפת לי ששנינו נהיה לא החלטיים יחד
לכל אחד יש משהו שמעצבן אותו. במקרה שלי, אני פשוט לא אוהבת ששואלים אותי שאלות. זה גם לא משהו פתיר, ניסיתי כמה פעמים, וכלום לא עובד. נתקלתי לא מזמן בגבר חמוד ובאופן מרענן, גם קצת ביישן. נהניתי מחברתו, עד שהוא שאל אותי בפעם השלישית אם קר לי, וחטפתי קריזה. לא עברו חמש דקות והוא שאל את אותה שאלה שוב, באופן שונה.
"להביא לך משהו ללבוש?" הוא ניסה עוד הפעם, ועצרתי את עצמי בקושי מלהתעצבן עליו. אולי זה סוג של דפיקות שמעיד על חוסר סבלנות, אבל עודף שאלות מראה בעיניי על חוסר נוחות, ואי הנוחות של מי שנמצא מולך משפיעה גם עליך.
אולי הבחור היה לחוץ, אבל דווקא על זה לא מדברים. הרי ברור לשנינו שעודף השאלות הוא הסימפטום ולא הבעיה, אבל למה לחפש פיתרון לבעיות כשאפשר להמשיך לשאול שאלות? אותו בחור, יחד עם נסיונות העבר, קובעים שאני לא יכולה להירגע ולהיות אני עצמי כששואלים אותי מליון שאלות שחוזרות על עצמן בדקה.
אתם ודאי תוהים מה אני רוצה מהבחור, שבסך הכל ניסה להיות מתחשב, ושאני עומדת לפספס הזדמנות. התשובה שלי שאני מעדיפה שלא יהיה רכיכה, ויגיד מה הוא רוצה בלי להתבלבל, ושלא יפנה אליי כל כך הרבה שאלות, בעיקר כאלה שכבר עניתי עליהן. חזרתי על המשפט "לא, לא קר לי" לפחות ארבע פעמים.
יכול מאוד להיות שאני צריכה שלא ישאלו אותי שאלות, כי אני לא החלטית בעצמי. אולי אני מחפשת את מי שיחליט בשבילי, למרות שגם לא איכפת לי שנהיה לא החלטיים יחד, כל עוד השאלות לא יבואו לרדוף ולהציק. הן ממלאות את האוויר ולא נותנות לנשום, גורמות לי לרצות לצאת לאוויר החופשי ולעזוב אותך, השואל שחונק אותי.
היכרות אינסטנט שמסתמכת על אינסטינקט
זה באמת משנה איפה אני עובדת ומה התחביבים שלי? עזוב אותי מהשטויות האלה. נניח שאני אוהבת ים ואתה לא, זה מה שימנע ממך להיפגש איתי שוב? נוהל ראיון העבודה המייגע הזה שהתקבע בדייטים מציק, וממש מוציא לי את החשק. אני לא מבינה למה צריך אותו, הרי את התשובות לכל השאלות האלה נגלה עם הזמן.
בינתיים בוא נדבר שטויות, זה הכי כייף. בוא לא נפעל מתוך רשימה אלא סתם נקשקש, כמו ילדים. נוכל לנשום דרך הקלילות של השיחה הפשוטה והלא מחייבת, דרכה ודאי נגיע לאותם נושאים בנאליים. כך נמצא את הדרך שלנו להחליט אם אנחנו מתאימים בדרך הישנה, האמיתית והטובה שנקראת "היכרות ממושכת", שמושמצת כיום בלי סיבה.
החיים המודרניים מתעתעים בנו. הם מפצירים לדעת הכל ועכשיו, אם אפשר אפילו מראש. אין שנייה מנוחה, ואם זה לא זה אז חייבים למהר הלאה, לשם הבא, לתמונה הבאה, היכרות אינסטנט שמסתמכת רק על האינסטינקט.
פעולות המיון וההחלטות נעשות לעיתים לא על ידינו אלא על ידי מחשב. קל כל כך להשאיר את העבודה הקשה של ניתוח והצלבת נתונים לאתר ההיכרות שיאיר את עינינו ויצהיר: "יש לך התאמה חדשה".
מבחינתי אלו נתונים יבשים, כמו תשובות לעוסות. הדבר דומה לישיבה על שפת הים בלי לטרוח לטבול ולבדוק אם המים נעימים או אולי מזוהמים. אם לא תיכנס בעצמך, לא תדע דבר לגבי הזרמים שיש שם, רעים או טובים, ואם יש מערבולת שיכולה לסחוף אותנו יחד לחוף מבטחים של אהבה. רק אולי, כי גם האופטימיות חלפה כמו סערה רגעית וכבר לא באופנה.
בהיכרות אינסטינקט תפגשו הרבה פרצופים, אבל תקדישו מעט מאוד לכל אחד. אם האינסטינקטים החייתים שלכם לא מספיק חדים, לא תזהו מי מהם מתאים. אל תאשימו את עצמכם, תאשימו את השיטה שהפכה מקובלת, את החברה שמעודדת היכרות כזו שמציעה הרבה אנשים, אך בו זמנית מאיצה בכם לעבור הלאה, ולא מותירה לאינסטינקטים שלכם זמן לפעול.
אולי החושך יביא שקט או סקס, שישחרר אותו מהמעצורים
"כמה זמן נמשך הקשר האחרון שלך?" הוא שואל, ושוב בא לי לצעוק. מה זה משנה?! למה אני מרגישה כאילו אנחנו משווים ציוני בגרות במקצוע הזה שלא ניתן להתמחות בו שנקרא "יחסים"?
בפסיכומטרי כבר הרגשתי פחות לחוצה בזמן. תן לי שהות להכיר אותך בעצמי בלי הנוכחות הכבדה של השאלון המיותר הזה. באמת שחבל, אתה ממשיך ככה וכבר אין לזה סיכוי, עוד שאלה אחת ואני עפה מפה.
"רוצה לראות סרט?" הפעם זו אני ששואלת במטרה להשתיק אותו, מקווה שהמסך המרצד ישכיח ממנו את הטופס שהוא ממלא עליי בראש. "איזה סרטים את אוהבת?" הוא מוסיף את הקש ששובר את גב הגמל שלי והסבלנות עומדת להיגמר. אולי זה סוף סוף יכה בי, אנחנו לא מתאימים.
אני סוגרת את האור ומדליקה טלוויזיה. אולי החושך ישחק לטובתי ויוביל לשקט, או אפילו סקס. כבר עדיף סקס, אם זה מה שישחרר אותו מכל המעצורים והנהלים האלה ויפתח לו את הצ'אקרה של השתיקה לשם עשייה.
אני עם שאלות גמרתי. מי שרוצה לדבר שידבר, לא ישאל. אם משהו בדבריו יעניין אותי, אני כבר אפתח את הפה ואשאל. נראה לי שזה ברור, מי שמתחיל איתי עם שאלות, יגמור בלי תשובות.
הוא שואל אם קר לי, אם להביא שמיכה, ואני לא יכולה יותר. עוד שנייה אני מתפוצצת מעצבים. אני עושה את עצמי ישנה. אולי אתן לו צ'אנס כשאתעורר ואירגע. החלק הכי לא הוגן הוא שכשאתה ממקם את עצמך בתפקיד המתחשב, זה משאיר לי את תפקיד הרעה.
הכל בסדר, באמת. שב לידי, תנוח, תן לנשום אוויר של מחשבות משותפות, נקי ממילים. תן לי להרגיש לאן נושבת הרוח, ואם מזג האוויר מתאים לטבילה בים שלי-שלך - תן לנו להיות.
לפנייה לכתב/ת 
