וגלוי עיניים
משקפי רימלס - אלה שהעדשות שלהם באות בלי לולאות - הם ההתמחות של החברה האוסטרית "סילואט". תומר קמרלינג חזר משם עם זוג אחד ותובנה אחת: הבעיה עם משקפיים שאפשר לראות דרכם את הפרצוף שלך היא שאפשר לראות דרכם את הפרצוף שלך
משקפיים זה קטע. כשאתה ילד זה קטע רע, כשאתה מתבגר זה קטע של השלמה, וכבוגר זה כבר קטע של בחירה. הרי בזמנים שבהם אנחנו חיים, אם אתה בגיר חמוש במשקפיים - אם לא עשית ניתוח לייזר, אם אתה לא בא במגע עם עדשות, אם על קצה האף יושב לך הדבר האמיתי - אז ברור שקיבלת באהבה את הרעיון שהפרצוף שלך נתון במסגרת, ואפילו הקדשת זמן ומחשבה ולא מעט כסף במסגרת הספציפית הזאת. וכשחפץ שדפק לך את הסטייל בתור ילד הופך לחלק בלתי נפרד מהסטייל שלך כמבוגר, גם זה - בהיעדר הגדרה קולעת יותר - קטע.
עניין המסגרות הוא גם בערך התלונה היחידה שלי על "סילואט", החברה שהטיסה אותי לאוסטריה כדי לצפות בתהליך הייצור של המשקפיים הנושאים את הלוגו המסולסל שלה - פשוט כי היא הפסיקה לייצר כאלה. מסגרות, אני מתכוון, או לפחות מסגרות במלוא מובן המילה: זאת כבר השנה השלישית שהקולקציה של סילואט היא על טהרת ה"רימלס", מה שאנשים מכנים "ללא מסגרת", הגם שבתרגום מדויק זה "ללא שוליים" ובתכלס זה ללא לולאות. זוג עדשות, זוג זרועות, גשר־אף וכמה ניטים אובר־חוכמים שמחזיקים את כל העסק. זה הכל, וזה "באמת ללכת עם ולהרגיש בלי", כפי שמכר לנו המעצב הראשי של החברה לפני שהוסיף את שורת המחץ: "סילואט מחזירה לך את הפרצוף שלך". אבל זאת בדיוק הבעיה, איגנץ. מאז שהותאמו לי המשקפיים הראשונים שלי - בדיוק שבוע לפני שמלאו לי עשר, מתנת יום ההולדת המחורבנת ביותר שילד יכול להעלות על האף - עברו 27 שנים. אחרי כל כך הרבה זמן מאחורי מסגרת, לא פשוט לחשוף פתאום את פרצופך האמיתי.
"מזל ששמתי כפפות, אני לא רוצה שום מגע עם הכתבה הזאת"
כל משקפופר שאני מכיר מכיר את התחושה המשונה של הסרת המשקפיים בפרהסיה; אחד מכל שניים שאני מכיר אומר שזה גורם לו להרגיש עירום. וכשאני כותב את השורות האלה אחרי שלושה ימים של לולאותלס, כשלשינוי בשדה הראייה כבר התרגלתי, לזה אני עדיין מתקשה להסתגל. ללכת עם, להרגיש בלי תחתונים.
אבל זהו, באמת שלא תשמעו ממני עוד הרבה תלונות על סילואט. יתרה מזאת, מיד תשמעו ממני למה החברה הזאת מייצגת את התקווה האחרונה של אירופה הישנה והטובה. לא פחות.
זה טוב, זה אוסטרי
תהליך הייצור שחשפו האוסטרים בפני המשלחת הישראלית המשונה של עיתונאים ואופטומטריסטים, חילונים וחרדיות, הוא - איך להגדיר את זה בלי יותר מדי ממבו־ג'מבו טכני? - משעמם תחת. חלקו גם סודי, רק שזאת באמת לא הנקודה: מדובר במקרה נדיר של אני יכול לספר לכם, אבל תיאלצו להרוג אותי. אם לסכם את הקטעים המרתקים, אז מעורב בזה טיטניום. ובכל מקרה, מה שבאמת מעניין במפעל הסופר־סטרילי שבו סילואט עושה את הקטע שלה זה לא המכונות ולא התהליך, אלא הפועלים. תבינו: הם אוסטרים.
אני מניח שב־1964, כשמשפחת שמִיד הקימה את המפעל שלה בעיר לינץ, לא היה שום דבר מיוחד בילידי אירופה הקלאסית שעובדים - ממש עובדים, באשכרה לייצר משהו - למחייתם. אבל היום, כשהכל מיוצר בסין חוץ משלושת הדברים שעדיין מיוצרים באירופה, על ידי סינים, יש משהו כמעט סוריאליסטי במפעל ששפת האם שלו היא גרמנית. וסילואט מאוד מודעת לזה: חלק גדול מהמישן־סטייטמנט שלה הוא להיות 100 אחוז אוסטרית.
יש עוד דברים כאלה. את האולרים והשעונים השווייצריים עדיין מייצרים שווייצרים, את מכוניות היוקרה הגרמניות עדיין מייצרים גרמנים, ואת הפרמזן האמיתית עדיין מייצרים אנשים שנולדו בפארמה ולא בבייג'ינג. לדברים האלה יש מכנה משותף שאין לטעות בו: איכות. הדבר הזה שמשלמים בשבילו, או ליתר דיוק שילמו בשבילו עד שנת 2008. ואם יש תקווה ליבשת המזדקנת והמתרוששת הזאת, זה שמתישהו יחזור למשוואת העלות־תועלת של כולנו גם המשתנה השלישי. אז כן, ב.מ.וו אחת זה כמו שלוש יונדאי, ושבוע באירופה זה כמו חודשיים בהודו, והרבה יותר זול לקנות משהו ברשת שהגתה את הסיסמה "התשוקה למשקפיים" — מה היתה האופציה השנייה שלכם, "מחפשת בעל על אבו ארבע"? - מאשר לרכוש מסגרת של סילואט. אבל ב.מ.וו זה פי שלושה אוטו, ובאוסטריה אין הרבה סיכוי שתפגוש ברחוב פרה או מגפה, והסילואט לא יתפרקו לך בתום רבעון - ברצינות, הייתם צריכים ללכת עם "התשוקה לשבור למישהו את המשקפיים" - אז זהו. זה מה שיש לי להגיד על התקווה החדשה של העולם הישן.
הבעיה היחידה עם מוצרי איכות היא איך שמוכרים לך אותם בימים מוטרפים אלה. כבר לא מספיק להגיד שזה מיוצר באוסטריה מאז 1964; כבר לא מספיק להזכיר שאלה המשקפיים שמעדיפים האסטרונאוטים של נאס"א; כבר לא מספיק לציין שהם הבחירה האישית של דייויד קרוזו, שבמחשבה שנייה זה באמת דבר קצת מוזר לציין. לא, סילואט רוצה שתרגיש כמו אח"ם. בשביל זה היא המציאה תורה שלמה של התאמת המשקפיים לפרצוף: זה מתחיל בתובנה שלפיה יש בעולם רק שני סוגים של גון עור פנים, חם וקר, ונגמר במצגת רבת רושם שאמורה לעזור לך לזהות את מבנה העין־גבה שלך. בסיום הסיור במפעל, כשהגיעה השעה לבחור את המסגרת שאקח איתי הביתה, הרביצו בי את התורה הזאת בדבקות רבה. ותשמעו, אני חייב לומר שהיא הותירה בי רושם עמוק של חארטה.
הבעיה, אתם מבינים, טמונה בכך שלאנשים יש טעם. טוב, רע, אבל יש. וכשטעמי שידך אותי למסגרת מסוימת, ולא בגלל טמפרטורת עור הפנים שלי אלא כי זה נראה נכון - ואפילו זכה לתמיכה בלתי מסויגת מצד שתיים מחברות המשלחת שניאותו לסייע, יברך אותן האל - לאופטומטריסטית שטיפלה בי נותרו שתי אפשרויות. הראשונה היתה לשכנע את הלקוח שהוא טועה, שזה סוג של בעיה, והשנייה היתה להודות ללא מילים למה בדיוק שווה התורה שלה. לזכותה ייאמר שבסופו של דבר היא בחרה באפשרות האילמת.
סיפור מסגרת
בלב וינה, מטר מהאופרה, מוקפת בכמיליארד בתי עסק שנקראים "וולפגנג" או "אמדאוס" או "מוצרט", ניצבת כאצבע אמצעית זקורה מסעדונת איטלקית בשם "סאליירי". זה כל כך הצחיק אותי שהייתי פשוט חייב לאכול שם צהריים (קרבונרה חזקה. מרק דגים אדיר. מחירים שערורייה). יום אחרי לינץ, יום לפני גבעתיים, ישבתי שם ונזכרתי מתי שמעתי לראשונה את השם סאליירי: בגיל עשר, כשראיתי את "אמדאוס" דרך המשקפיים הראשונים שלי. את הסרט אהבתי. אותם שנאתי.
אני זוכר גם את היום שבו קיבלתי את בשורת האיוב "צריך משקפיים", ואיך אבא שלי ניסה לנחם אותי ב"הכי גרוע שיכול לקרות זה שיקראו לך תומר־משקפופר", ואיך אני בתגובה פרצתי בבכי סילוני. אגב, הוא טעה: הכי גרוע שקרה זה שביום הלימודים הממושקף הראשון שלי, החברה שלי דאז נהייתה כבר לא חברה שלי. וכן, ברור שהיא היתה החברה שלי בעיקר מהבחינה שאהבנו לשחק אחד לשנייה בפליימוביל. אבל לא, זה לא ממש ניחם אותי.
הרבה זוגות משקפיים החלפתי מאז שראיתי איך קללת הבינוניות מכלה את אנטוניו סאליירי נוכח הגאונות של וולפגנג אמדאוס מוצרט, ובעיני - כל הארבע - זה נשאר אחד המוטיבים המדהימים שטופלו אי פעם בסרט. פחות ההתבטלות בפני הגאונות, ויותר החרדה מפני הבינוניות. הקונבנציונליות. הלהיות כמו כולם. וכשאני חושב על זה, אולי האהבה שלי לסרט הזה והסירוב שלי להיפרד מהמשקפיים האלה באים בדיוק מאותו מקום: הפחד מלהיות סתם כמו שאר העולם. או זה, או שאני סתם מחפש לסגור פה מעגל שבכלל לא קיים.
טוב, די. זאת כתבה על משקפיים. אני אמור לספר לכם כמה הם קלים ואיך הם עובדים בשבילי. ובכן, התשובות הן "ממש" - המסגרת הכי דקה של סילואט שוקלת 1.8 גרם, הרבה בזכות פטנט ייחודי של צירים נטולי ברגים, ושלי לא הרבה יותר שמנה מזה - ו"סבבה". המוח דורש קצת זמן הסתגלות לזה שמעכשיו הוא צריך להתעלם מהפרעה לשדה הראייה שנמצאת במרכז, סביב גשר האף, במקום מסביב, איפה שהלולאות; ברגע שהוא מיישר קו עם הקטע הזה, עניין של 72 שעות מהניסיון החד־פעמי שלי, יש כיסוי לכל ההבטחות של סילואט.
הסילואטים - או שמא סילואטות? - לא נמכרים ברשתות האופטיקה הגדולות אלא אצל מה שנהוג לכנות "האופטומטריסטים המובחרים", ובמקרה הזה הם באמת מובחרים: את המסגרת שבחרתי באוסטריה למשל קיבלתי בסופו של דבר מ"יורואופטיק" ברמת גן, שם התאימו לי עדשות רק אחרי בדיקת עיניים כל כך מקיפה שבסיומה חשתי מעט מחולל. וגם זה חלק מהאיכות שעליה קישקשתי לכם קודם: לא אגזים אם אומר שאלה המשקפיים האיכותיים ביותר שהיו לי, וזה לא שכל אלה שהיו לי באו ממקומות ששוברים את המונופול. עם הרימלס האנורקטיים האלה אתה באמת הולך עם ובאמת מרגיש בלי, וזה נפלא כל זמן שאתה לא פוגש ראי.
לא יודע. אני מציץ בו, וזה באמת הפרצוף שלי, רק שלא בא לי עליו. או ליתר דיוק, לא בא לי לשכוח שאותן לולאות שסילואט כבר לא מייצרת היו חלק בלתי נפרד ממה שייצר אותי. ולא רק אותי: כל תומר־משקפופר, כל עדי־עיגולדי, חייב משהו ממי שהוא למנת החרא שהוא אכל בתור ילד. נגיד, אני איבדתי את החברה הראשונה שלי בגלל המשקפיים הראשונים שלי, אבל אולי זה רק חלק ממהלך שבסופו נהייתי בנאדם שמשלמים לו בשביל לכתוב על סרטים שהוא ראה דרכם.
או שאני סתם מחפש לסגור פה מעגל שבכלל לא קיים.