אזרחי ישראל, יש לכם פצצה מתקתקת בחצר

בהתחלה שמעה מרים לוי רעש עמום שעולה מכיוון המפרץ. קצת חזק, אבל לא מספיק כדי להבהיל אותה, והיא המשיכה לעבוד על המחשב. בדיוק כשבנה הגיע חזרה מבית הספר, והשליך כהרגלו את התיק על הרצפה בכניסה, שמעה רעש נוסף, שהפעם הרעיד את כל הבית.

כמה דקות לאחר מכן הגיע הריח, שהפך חריף מרגע לרגע, העיניים התחילו לצרוב והם התקשו לנשום. רגע אחרי החלו להשמע צווחות איומות מהרחוב. מרים ניסתה להגיף את החלונות ולכסות את פניה ואת פניו של בנה בחולצה, אבל נשימותיהם הפכו כבדות מרגע לרגע.

*** 

התרחישים המופיעים בדו"חות מקצועיים על נושא החומרים המסוכנים במדינת ישראל, כוללים תסריטי בלהות בלתי-נתפסים. אסון חסר-תקדים, שעשוי להגיע לכדי עשרות-אלפי הרוגים, עלול להתרחש במקרה של תקלה, שריפה, רעידת אדמה או פגיעת טיל באחד מאתרי איחסון החומרים, הסמוכים באופן מבהיל למרכזי אוכלוסין.

גם כאן, כמו במקרה השריפה הקטלנית ביערות הכרמל, ניתן לשרטט כרוניקה של הזנחה ואוזלת יד של הרשויות, שאמורות למנוע את "האסון הבא". כתבה שנייה בסדרה.

לכתבה הראשונה:

• במקרה של רעידת אדמה: איש איש לנפשו
  

לחיות בשכנות לחומר מסוכן

חלק נכבד מהמפעלים שמחזיקים חומרים מסוכנים בישראל, קרובים מאוד לאוכלוסייה, לעיתים ממש בלב ערים מרכזיות, שבחלקם אירעו כבר תקלות מסוכנות שחייבו פינוי תושבים. בנוסף, קיימים מפעלים רבים ב"אזורי התעשייה והמסחר" בערים, שרובם קרובים מאוד למקומות הומי אדם.

בין הדוגמאות אפשר למצוא את אזור התעשיה של בת-ים שמהווה חלק משכונות המגורים באזור, מפעלי תעש ברמת השרון, וחוות גז שפועלת במרחק מטרים ספורים ממרכז קניות בבאר שבע. אזורים אלה מאכלסים בין היתר מפעלים כימיים בתחום התרופות, הפולטים לאוויר תרכובות אורגניות נדיפות, מפעלי מזון המייצרים שפכים עם חומר אורגני ומערכות קירור גדולות שמכילות חומרים כמו אמוניה. 

האיזור בעל פוטנציאל האסון הגדול ביותר הוא חיפה והקריות. זאת בשל ריכוזי החומרים הכימיים במפעלים שבמפרץ ובשל הקרבה לנמל חיפה, שמדי שנה משונעים בו מאות אלפי טונות של חומרים מסוכנים. המומחים מזהירים כי במקרה של תקלה, שריפה גדולה, רעידת אדמה או פגיעת טילים, קיים חשש ממשי לחייהם של עשרות אלפי התושבים שמתגוררים באזור.

אזהרות אלה עלו לכותרות לאחרונה, למשל בכל הקשור לאופן הטיפול בברום, שעושה את דרכו מים המלח לאזור המפרץ בכמויות ענק. במשרד להגנת הסביבה חשפו שתקלה באחסון והובלת החומר המסוכן עלולה לפגוע ב-350 אלף בני אדם. לא רק תושבי חיפה בסכנה - כל ריכוזי האוכלוסייה שממוקמים לאורך המסלול נמצאים בסיכון.

כרוניקה של הזנחה בניחוח אמוניה 

אבל הדובדבן שבקצפת האסונות הפוטנציאלים, הוא ללא ספק מיכל האמוניה במפרץ. המיכל, שנבנה באמצע שנות ה-80, הוא בעל קיבולת של כ-12,000 טון, כשבפועל מאוחסנים כ-8,000 טון אמוניה.

"האמוניה יוצרת כוויות בעיר, ומשפיעה באותה צורה על מערכת הנשימה והריאות, מה שעלול להוביל לחנק כתוצאה מהצטברות נוזלים", מספר פרופ' עמוס נוטע, קצין אב"כ בפיקוד העורף לשעבר ומומחה לנושא מהטכניון. "ברדיוסים הקרובים המוות מהיר יחסית, אך ההשפעות מגיעות גם לרדיוס רחוק יותר ועלולות להביא למוות גם אחרי מספר ימים. ילדים ובני הגיל השלישי נוטים להיפגע יותר".

בזמן מלחמת לבנון השניה, כשחיפה ספגה מטחי רקטות של חיזבאללה, עלה לראשונה למודעות תרחיש האימים של פגיעה ישירה במיכל. "פגיעה במיכל הזה עשויה לגרום לחומר להגיע עד לאזור עכו ולהתפשט בכל אזור טבעון, נשר והיישובים הסמוכים. מדובר במקום מסוכן. בנוסף, אנחנו מתריעים שמיכל האמוניה נבנה בשנת 1986 ועל פי מה שנהוג בעולם - צריך היה כבר להחליפו במיכל חדש". 

מפרץ חיפה. סמוך מאוד לאוכלוסייה (צילום: מיכל כרמון)

עם סיום המלחמה הורה המשרד להגנת הסביבה להכין דו"ח בנושא היערכות המתקנים במפרץ כנגד סיכונים. הדו"ח, שגובש על ידי ועדה שפעלה תחת האלוף במיל. הרצל שפיר, קבע כי במקרה של פגיעה חמורה במפרץ חיפה או בנמל חיפה, עלולים להיפגע כ-100 אלף בני אדם, וכי פגיעה ישירה במיכל האמוניה עלולה להוביל לנזק ברדיוס של יותר משבעה ק"מ ולנפגעים רבים.

הוועדה התריעה כי רעידת אדמה עלולה להרוס אותו, הצביעה על גג המבנה כעל נקודת תורפה וקבעה כי יש למגן אותו כדי שלא ייפרץ בפגיעה ישירה והמליצה להקים מיכל רזרבי במקביל. כמו-כן נחשף כי המפעל אינו מחזיק ברישיון עסק ונבנה ללא היתר בנייה.

השורה התחתונה של הדו"ח, שממצאיו הסופיים נותרו עד היום חסויים, היא שלמרבית המפעלים באזור יש עוד דרך ארוכה עד שיהיו מוכנים לשעת חירום. אבל רוב המסקנות של דו"ח ועדת שפיר, בדומה לדוחות רבים אחרים, נותרו במגירה. עד כה ננקטו רק מספר צעדים כדי להתריע במקרה של תקלה במיכל האמוניה, אך הגג טרם מוגן ומפעל חיפה כימיקלים שבו הוא מוחזק, עדיין פועל ללא רשיון עסק. 

פרופ' נוטע מציין כי מיגון גג המיכל לא בוצע מאחר שמדובר במבצע מורכב ואדיר מימדים. "הדפנות של המיכל ממוגנים יחסית, אבל הגג הוא נקודת תורפה ונותר חשוף לפגיעת טילים. שטחו הוא כ-930 מ"ר וכמעט בלתי אפשרי לעשות יציקה משוריינת על שטח כזה גדול".

בנוסף, עד היום לא נעשה דבר בתחום הרישוי והפיקוח הלקוי של המפעלים במפרץ חיפה, עליהם הצביע הדו"ח כבר ב-2006. "עד היום יש כ-17 מפעלים במפרץ שפועלים ללא היתר כיבוי אש, וכ-20 מפעלים שפועלים ללא היתר רעלים", אומר ח"כ דב חנין (חד"ש), המשמש כיו"ר השדולה הסביבתית חברתית בכנסת ושפועל בנושא כבר מספר שנים.

מי אחראי? כולם. כלומר, אף-אחד

הסימפטום המוכר של שיטת הניהול הישראלית, לפיו האחריות מחולקת בין הרבה גורמים, מופיע גם כאן. נכון להיום, קיימים מספר גורמים המטפלים בנושא החומרים המסוכנים בישראל. כל גורם מופקד על חלקתו הקטנה, והתיאום ביניהם חלקי במקרה הטוב.

בתוך הרשימה הארוכה הזו כלול המשרד להגנת הסביבה, שאחראי על מתן היתר הרעלים למפעלים, על בדיקות פתע ועל אכיפה במקרה של זיהום; הרשות המקומית, שאחראית על מתן רישיון עסק למפעל; משרד הפנים שמעניק היתרי בניה; איגודי הערים לאיכות סביבה שאחראים על הניטור השוטף של איכות האוויר; מפעל התמ"ת שאחראי על המפעלים מיניסטריאלית; ופיקוד העורף שמספק למפעלים הנחיות באשר למיגון ולעבודה בשעת חירום. 

מטחי רקטות על מפרץ חיפה במלחמת לבנון השנייה (צילום: מונט גלפז)

כל גורם יודע לספר על "שיתוף פעולה פורה" עם אנשי המקצוע מהמשרד השני, אך למעשה, אין כמעט קשר בין הגורמים ואין מי שמפקח שאכן ננקטים כל הצעדים למניעת אסון. חוסר התיאום מתבטא למשל, בהיתרים שמוציאה המדינה - מפעל חומרים מסוכנים מחויב אמנם בהוצאת שורת היתרים, אך אף אחד מהם כמעט איננו מהווה תנאי להוצאת היתר האחר.

מצב זה יוצר מקרים בהם משרד הפנים מאשר בנייה של מפעל והעירייה מאשרת רשיון עסק, בעוד שהמשרד להגנת הסביבה אינו נותן היתר רעלים בגלל תפקוד לקוי. כך בפועל, מפעלים מקבלים רשיונות עסק ופועלים באין מפריע גם אם הם עוברים על החוק ומסכנים את הציבור. 

מפעל שמחזיק חומרים מסוכנים יכול גם להפר את דרישות פיקוד העורף למיגון החומרים, אך הדבר לא ימנע ממנו להמשיך לעבוד. לפיקוד העורף אין סמכות חוקית לאכוף או לפקח על מפעלים במקרה של עבירה או תקלה, אלא אם מדובר בשעת חירום, אבל אז זה כבר עשוי להיות מאוחר מדי.

במשרד להגנת הסביבה מציינים, שנעשים מאמצים לשנות את אופן הפעולה, בין היתר באמצעות פיילוט להכנסת דרישות כבאות והצלה לדרישות היתר הרעלים, הכנסת דרישות משרד התחבורה וכוונה להכניס דרישות גורמים נוספים. עם זאת, באותה נשימה מבהירים כי המשרד נאבק בנושאים אלה ואחרים מתוך מחסור מתמיד במשאבים.

גם פיקוד העורף פועל לשינוי המצב ומקדם לאחרונה שינויי חקיקה שיאפשרו לו לקבל סמכויות מול מצבורי חומרים מסוכנים בשגרה. אולם נכון להיום, למרות ההתראות הרבות, אין גורם במדינת ישראל שמסוגל לפקח על המפעלים באופן מלא ובטוח.

מצב בלתי נסבל זה לא נעלם גם מעיניו של מבקר המדינה. בשנת 2003 הוא הוציא דו"ח חריף שבו קבע כי חוסר התיאום בין הגופים השונים עשוי להיות קטלני.

בשנת 2008, כחמש שנים לאחר דו"ח המבקר וכשנתיים לאחר דו"ח שפיר, החליטה הממשלה שצריך כתובת אחת שתרכז את החומרים המסוכנים. בראש המשימה הופקד המשרד להגנת הסביבה והשר גלעד ארדן בראשו, כמנחה הלאומי לחומרים מסוכנים ושבאחריותו לגבש את דרכי הטיפול בהם בשגרה ובחירום.

אבל עד כה, למעלה משנתיים לאחר אותה החלטה, היו בעיקר דיונים. בנוסף הוקמה ועדה בין-משרדית שאמורה היתה לגבש מדיניות במערכת האזרחית, בנושאים שונים שקשורים לשינוע החומרים המסוכנים ובאירועים של שעת חירום. עד כה הוועדה טרם גיבשה מדיניות ולא ברור מתי זה יקרה.

המדריך לאזרח: אחרי הפיצוץ, נספר לך מה צריך לעשות

ובינתיים, אין מי שידריך את אזרחי ישראל כיצד לנהוג באירוע של חומרים מסוכנים, שעלול לקרות בכל רגע. פרופ' נוטע מסביר: "במקרה של פגיעה במיכל האמוניה, הדבר הראשון שהאזרחים ישימו לב אליו הוא ריח חזק. תתחיל בריחה ופאניקה גדולה, שתקשה על הנעה של כוחות לאזור. מאחר שהאזרחים לא מודעים לתוכניות פינוי - הם לא יידעו ברור באיזה מסלולים צריכים ללכת", הוא אומר. 

גם באתר פיקוד העורף אין נוהל מיוחד, למקרה של אירוע חומרים מסוכנים, למעט בארועים של ירי טילים. רבבות הישראלים שמתגוררים בסמוך למפעלי חומרים מסוכנים או שמנהלים את שגרת יומם בסמיכות למצבורים כאלה - לא רק שאינם מודעים לסכנות, אלא גם לא יידעו מה לעשות במקרה של אירוע.

"בארצות הברית ובאיחוד האירופי, חייבות הרשויות ליידע את הציבור על הסיכונים בסמוך לאזור מגוריו. האוכלוסייה שותפה לרמת הסיכון שהיא מוכנה לקחת על עצמה ובהתאם לכך נקבע התכנון של המתקנים. יש מקומות שמספקים בהם מסכות ופילטרים מיוחדים. אצלנו זה פשוט לא קיים", מספר נוטע.  

"צריך לומר לציבור איזה כמויות של חומרים רעילים מוחזקים במתקנים ולפרט בפניו את אפשרויות הפעולה בהתאם לכל תרחיש", הוא מוסיף, "האזרחים צריכים לדעת מה המשמעות של סמיכות למתקנים כאלה, אולי הם לא מוכנים לקחת על עצמם סיכון כזה?

"בנוסף, האזרחים צריכים לדעת מה לעשות ברגע הראשון, למשל להסתגר במקומות אטומים ככל האפשר ולהמתין שם להוראות, לא להתחיל לברוח ולמלא את הכבישים הכבישים במכוניות, לא להתחיל לרוץ לבתי החולים או למרפאות אלא להמתין להגעת הכוחות, ולא לשתות ולאכול ממים ואוכל שעמדו פתוחים".

מהמשרד להגנת הסביבה נמסר, כי "כיום מקודם הנושא על ידי תת-ועדה שחברים בה רשות החירום הלאומית, פיקוד העורף, משטרת ישראל, נציגי התעשיינים, השלטון המקומי, משרדי ממשלה ונוספים, על מנת לבנות את התשובה ההולמת לנושא. בעת הזו, ההכנה לנושא כוללת הודעות נצורות לתושבים, הנחיות שתינתנה על ידי משטרת ישראל ופיקוד העורף והערכות משטרת ישראל לביצוע פינוי תושבים בעת הצורך".

כאמור, עד כה המשרד להגנת הסביבה והשר ארדן, שתחת אחריותם פועלת הוועדה, טרם גיבשו מדיניות סדורה באשר לטיפול בסוגיה וגם לוחות הזמנים לקבלת תשובות בנושא - אינם ברורים.