החייזר שבדוגמנית

שמעתם על כנס "מאורות" למדע בדיוני ולפנטזיה שייערך בירושלים ב־9 בדצמבר? לא, אה? אז במסגרת הכנס נערכה מחווה לסופר הארלן אליסון, שבין כתביו יש סדרת סיפורים קצרים שכל אחד מהם מוקדש לחייזר ששמו מתחיל באות אחרת של האלפבית האנגלי. מבולבלים? לא אכפת לנו.

עכשיו ככה: לנו יש אמנם פחות אותיות מאשר ללועזים, אבל בעברית נכתב כל סיפור לא רק על חייזר אחר, אלא גם על ידי כותב אחר. ככה יצא שגם שירי צוק - היינו כותבים "'מבקרת וכתבת הספרות של בלייזר'", אבל זה יישמע כאילו יש לנו קשר עסקי עם בחורה שאוהבת מדע בדיוני - תרמה את כישרונה לעניין, כשבמקרה שלה נפלה בגורלה האות ם. כאילו, מ' סופית. הנה מה שיצא לה, ותזכרו שלנו אין שום קשר לזה.

ממים עבור מ' סופית/ שירי צוק

"לא יכול להיות שהיא אנושית", אמרתי תוך כדי דפדוף אקראי במגזין אופנה. "אנשים לא נראים ככה. מטר שבעים ושש על חמישים קילו, שדיים שמתנגדים לכוח המשיכה ועור פנים שכנראה משיל את עצמו אחת לחודש, מתחלף בעור חדש, אפרסקי. אנשים אמיתיים נראים כמוני, עם הבטן והפולקעס והצלוליטיס והעור המבאס".

אשת הנשיא ציחקקה. לקח לי הרבה זמן להתחבר איתה, אבל בסוף מצאתי את הדרך פנימה - הקטנה שלה והקטן שלי ביחד בגן, ואין אמא שלא רוצה לדעת איך מתנהגת הילדה שלה כשהיא עם ילד שהיא אוהבת. עברתי מבדק אישיות, שלושה שאלונים ביטחוניים וראיון אישי אחד, והופה - הנה אני שותה קפה בבית הלבן.

הפכתי דף והמשכתי עם המרירות. "לא יכול להיות שדוגמניות הן אנושיות. גם ספורטאים לא. הרי אם באמת אפשר היה 'למתוח את גבולות היכולת האנושית', הם לא היו נקראים 'גבולות', נכון?". 

היא התכופפה אלי בפתאומיות כדי ללחוש משהו. שומרי הראש שלה הושיטו יד אל הנשק, באינסטינקט, אבל היא נופפה להם להירגע. "היא באמת ממש לא מהעולם הזה, ובינינו, היא לא היחידה. גם בעלי הוא חייזר. הרי איך אפרו־אמריקאי יכול להיבחר לנשיאות אם אין מאחוריו אומה חייזרית שלמה?".

לא ייאמן, חשבתי לעצמי. זה צירוף מקרים מטורף. הרי לא יכול להיות שהיא יודעת שזו המשימה שלי, לברר איזו אומה עומדת מאחורי הנשיא. אלא אם היא דורונגית, ואז היא יכולה לקרוא את המחשבות שלי. אבל הם לא דורונגים, הם לא יכולים להיות דורונגים, כי לדורונגים אין שום שאיפות לכוח. כל מה שהם רוצים זה לראות טלוויזיה ולאכול, וקריאת המחשבות שלהם רק מפריעה להם לזה, אז הם פשוט מעשנים משהו וממסכים אותה.

חייכתי אליה חיוך משועשע, אבל מיצי הקיבה החומציים שאנחנו, הממים, מפרישים בזמן סכנה, החלו לגרום לקיבה שלי לרחוש והבנתי שזה הזמן לסגת. כשהקיבה שלך חיצונית, את לא באמת יכולה להסתיר את מה שקורה בה לאורך זמן. נכון, היא היתה תקועה איפשהו מתחת להסוואה האנושית שלי. אבל כל מה שהאפידרמיס המחוטט הזה קנה לי היה רק עוד חמש דקות, וגם מבטי רחמים מבחורות כמו הדוגמנית ההיא, שמי כמוני יודע שחייזר היא לא. סתם כוסית.

זימנתי את הסגן שלי בקריאה "חמודי צריך ללכת הביתה!", ונפרדתי ממנה בנשיקות באוויר. במשימה הבאה שלי, נשבעתי לעצמי, אין לי בעיה להסוות את עצמי כבן אדם, אבל לא כל כך מכוער. שלא כמו לדורונגים, לממים יש כבוד עצמי. למרות הקיבה החיצונית.

• את הסיפור הזה וכל השאר תוכלו למצוא באתר של מאורות . עכשיו תנסו ללחוץ פה עם האצבע, ותגלו שזה לא מסך מגע של אייפד.