הקיפאון המדיני: ישראל בסכנת החלקה

עסקת ההטבות לישראל תמורת הקפאת הבנייה בהתנחלויות לשלושה חדשים שבמהלכם יושג סיכום עקרוני מהיר על גבולות המדינה הפלסטינית, היתה מופרכת מיסודה. לכן, טוב שלא התממשה. היא הייתה מועדת מלכתחילה לפיצוץ שתוצאותיו, לכל הצדדים, היו גרועות יותר מאי-ניהול משא ומתן בכלל.

לעסקה לא היה סיכוי, בעיקר משום שהתבססה על הנחה שגויה של הממשל האמריקני כי שני הצדדים, אבו מאזן ונתניהו, מוכנים נפשית ומסוגלים פוליטית להסכים על פשרה היסטורית לפחות על אחד מחמשת נושאי הליבה העיקריים.

בנאיביות אמריקנית טיפוסית קנו אובמה ויועציו את ההבטחות שמכרו להם הפרטנרים המזרח-תיכוניים והאמינו שדי בשלושה חדשים כדי לסגור בהסכם עקרוני את מה שלחשו נתניהו ואבו מאזן לאובמה בחדרי חדרים. הם לא הבינו שבמזרח התיכון לא תמיד מתכוונים למה שמבטיחים, וגם אם מתכוונים - לא מסוגלים לקיים.

הסיבה השנייה לחוסר התוחלת המובנה שהיה לעסקה, היא העובדה הטכנית הפשוטה שלא ניתן לשרטט את מפת הגבולות בין ישראל לפלסטין בתוך שלושה חודשים, גם אם הצדדים מתיישבים אל שולחן המשא ומתן מלאי רצון טוב ונכונות לפשרה.

אפילו אם ישראל הייתה מוכנה לקבל עקרונית את הדרישה הפלסטינית - שקווי 1967 הם הבסיס למפת הגבולות ובהם יתבצעו תיקונים קלים על פי העיקרון של חילופי שטחים אחד לאחד - דרוש זמן ניכר כדי להסכים על הפרטים שעל פיהם ישרטטו את המפה.

אובמה האמין לכל מילה. שלושת המנהיגים בבית הלבן (צילום: רויטרס)

הפלסטינים הרי דורשים "שטחים איכותיים" תמורת גושי ההתיישבות שיישארו בריבונות ישראלית, וישראל מצדה דורשת שהקווים שישורטטו יעמדו בקריטריונים מחמירים של ביטחון. אי אפשר ליישב את הדרישות הללו במשא ומתן מרתוני תחת איום שכאשר יסתיימו שלושת חדשי ההקפאה יפרשו הפלסטינים משולחן המשא ומתן.

ריח של שוחד באוויר

ועדיין לא דיברנו על הריח הכבד של שוחד פוליטי חסר פרופורציות בין המתן האמריקני לתמורה הישראלית, שנדף מחבילת ההטבות. לא קשה לתאר מה היה קורה אם המשא ומתן היה מתפוצץ אחרי שלושה חדשים, בעוד שארה"ב מחוייבת בכתב לתת לישראל את כל שהבטיחה. במצב כזה, גם אם הפלסטינים היו אשמים בפיצוץ, ישראל הייתה נתפשת בארה"ב ובדעת הקהל העולמית כמי שקיבלה את התשלום ולא סיפקה את הסחורה.

לא צריך להצטער יתר על המידה על כך שהעסקה המוזרה הזו לא יצאה לפועל, אבל צריך להכיר בנזק הכבד שנגרם לארה"ב ולישראל מעצם הכישלון. חוסר יכולתה של ארה"ב לאכוף את רצונה על הישראלים

והפלסטינים מכרסם אנושות בתדמיתה כמעצמה ובמעמדה במזרח התיכון.

הכרסום חמור במיוחד מפני שכישלון זה מצטרף לשורה של כשלונות דיפלומטיים אחרים שחוותה וושינגטון בעת האחרונה - החל בחוסר האונים שהיא מגלה מול המדיניות הכלכלית ומדיניות שימור הסביבה של סין, דרך הכישלון בבלימת מדיניותה ההרפתקנית של צפון קוריאה ועד הדלפת ויקיליקס. וכשארה"ב נתפשת כנמר של נייר, גם ישראל בת חסותה סובלת מכרסום חמור בכושר ההרתעה שלה וביכולתה להתמודד עם אתגרים בזירה הבינלאומית. 

בוושינגטון מודים אמנם בחצי פה כי ההתעקשות הפלסטינית על המשך הקפאת הבנייה בהתנחלויות ובירושלים כתנאי לקיום משא ומתן ישיר היא הסיבה העיקרית לכישלון. אבל, מי שנתפשת בזירה הבינלאומית כאשמה היא ישראל.

לדעת הקהל העולמית אין פנאי וחשק לעסוק בדקויות. בתקשורת בחו"ל מובלטת העובדה שישראל היא שלא הסכימה לשלושה חודשי הקפאה. עובדה זו מאפשרת לפלסטינים להשיג גל שעוד ילך ויגבר של הכרה בתביעתם לגבולות 1967 מצד מדינות ברחבי העולם ומגבירה את בידודה של ישראל בזירה הבינלאומית. הבידוד הזה יכביד מאד על ישראל לנהל מלחמה יעילה אם תהיה התלקחות בצפון מול לבנון וסוריה, והוא גם מספק חומר בעירה למדורת הדה-לגיטימציה הבוערת כבר עכשיו תחת רגלינו.

חשש מתסיסה אלימה

הוואקום שנוצר עקב כישלון היוזמה האמריקנית מזמין צרות. אחת מהן היא יוזמה פלסטינית שתכליתה להשיג הכרה במדינה בגבולות 1967 במועצת הביטחון. ארה"ב ואולי גם האירופים יטילו וטו על ההצעה, אבל הפלסטינים יכולים לפנות לעצרת האו"ם ולקבל הכרה של רוב ניכר בקרב חברות הארגון. ישראל תיאלץ להתגונן ולנקוט באמצעי תגמול שעוד יגבירו את בידודה.

במקביל עלולה להתפתח ביהודה ושומרון תסיסה אלימה, שקיימת שם על אש קטנה כבר עכשיו. הניסיון מוכיח כי כאשר הפלסטינים מאבדים את התקווה לשינוי מצבם הפוליטי, הם נוטים להגביר את ה"אלימות הרכה", נוסח בילעין, וזו עלולה להפוך במהלך הזמן לאלימות קשה - אולי אפילו בעידודו של אבו מאזן.

ישראל נתפשת כאחראית לכישלון העסקה (צילום: AFP)

בנוסף לכך, צריך להכיר בעובדה כי כל יום שעובר מגדיל את הסכנה שבסופו של דבר ניאלץ לחיות במדינה דו-לאומית. אם מפני שהבנייה המואצת בשטחים לא תאפשר הפרדה בין האוכלוסיות הפלסטינית והיהודית, ואם מפני שאבו מאזן יחליט להתפטר - וישראל תאבד את הפרטנר היחיד שאפשר לשאת ולתת איתו בצורה אפקטיבית על מימוש התפישה של שתי מדינות לשני עמים.

פסק זמן - ולעבודה 

כדי שכל זה לא יקרה, צריכות ארה"ב וישראל - אחרי שהות קצרה - לחפש מתווה חדש לתהליך מדיני (בינתיים, הפלסטינים, כדרכם, נשארים פאסיביים, מתבצרים בקורבנותם, ומחכים שיוציאו עבורם את הערמונים מהאש. לכן אין טעם לצפות ליוזמה מצדם). קיימות שלוש אופציות עיקריות לתהליך שכזה:

• לחדש את המשא ומתן העקיף בין ישראל לפלסטינים בתיווך אמריקני, אך בלי מגבלת זמן. זאת, במטרה להגיע למצב שבו כל אחד מהצדדים מציג למתווכים האמריקנים את דרישות ומפות המינימום שלו. על בסיס אלה מייצרת ארה"ב הצעת פשרה להסדר כולל ומפה בצִדה, שאותה היא מנסה לאכוף על הצדדים. הסיכון שבאופציה זו הוא שהצדדים לא יקבלו את הצעת הפשרה האמריקנית והנזק לארה"ב ולישראל שבדחיית הצעה זו יהיה אף גדול יותר מזה שנגרם בגלל כשלון היוזמה הנוכחית.
  

• אופציה נוספת היא מעבר מתהליך של משא ומתן על הסדר כולל לתהליך של משא ומתן שתכליתו להשיג הסדר ביניים ארוך טווח בגדה המערבית. מעלתה של אופציה זו היא שהיא לא תחייב את ישראל לעקור כ-80 אלף מתיישבים בבת אחת מיהודה ושומרון, בעוד שהפלסטינים לא יצטרכו לאכוף את ההסכם על חמאס בעזה.
  

• אופציה שלישית היא צעדים ישראלים חד-צדדיים שתכליתם לשפר את מצבם הכלכלי של הפלסטינים בשטחים ולתת סיפוק חלקי לשאיפותיהם הפוליטיות. זאת באמצעות העברת השליטה בשטחים נרחבים לידי הרשות הפלסטינית, הסרת מחסומים והקלות על עבודה בישראל. צעדים אלה עשויים למנוע תסיסה אלימה בשטחים, ליצור אווירה שתאפשר לאבו מאזן ונתניהו - עם או בלי תיווך אמריקני - לנהל משא ומתן חשאי בנוסח השיחות שהתנהלו בימי הממשלה הקודמת.
  

אבו מאזן ואולמרט. השיטה שירתה היטב את ישראל (צילום: רויטרס)

אין ספק ששיטת המשא ומתן שנקטו אולמרט ולבני שירתה היטב את ישראל. השניים הצליחו לנהל

משא ומתן ענייני עם הפלסטינים, ליצור אקלים בינלאומי נוח לישראל ולדחוק את אבו מאזן לעמדת התגוננות שבה הוא ולא ישראל נאלץ להסביר מדוע המשא ומתן נכשל. עבור נתניהו יש באופציה זו יתרון גדול - הוא יאפשר לו לשאת ולתת שלא תחת עינם הפקוחה של עמיתיו לממשלה מהימין ומהימין הפוליטי הקיצוני עד שתגיע שעתן של ההכרעות הגדולות באמת.

לכל אחת מאופציות אלה יתרונות וכרוכים בה גם סיכונים. אבל ריק בתהליך המדיני בינינו לבין הפלסטינים היא, ללא ספק, הגרועה שבאופציות. לכן אסור לבזבז זמן. ירושלים, ובעיקר וושינגטון, צריכות להפיק מהר את הלקח מכישלון יוזמת ה"משא ומתן תחת הקפאה" ולצאת לדרך חדשה.