הקצינים נקשו: "אהרון נפצע אנוש"

בשעה שבע וחצי בבוקר מגיעים קצינים לביתנו בליווי שמוליק, קב"ט היישוב. הם דופקים בדלת. באותה השעה, שלא כרגיל, אשתי חיה היתה שקועה בשינה ובן אחר נמנם במיטתו. הוא שומע את הדפיקות וקם לאטו. עד שקם עזבו השליחים את המקום. הוא הספיק לראות מהחלון את הקצינים ואת שמוליק. לימים יספר לי כי הבין מיד את פשר הביקור. "לא יודע מדוע החלטתי שאהרון נפצע בינוני וחיכיתי שיחזרו". אם כן, הוא הבין מיד, והחליט לא להעיר את אשתי. החלטה חשובה כל כך. כיצד היתה מגיבה ומקבלת בשורה כל כך קשה, הרהרתי בלבי כששמעתי את סיפורו של בני.

שמוליק הקב"ט החליט שהם ילכו לישיבה להודיע לי. אני עומד בפתח בית המדרש עם הקצינים המבשרים: "אהרון פצוע אנוש ביותר". הנשימה נעתקת, ואני מנסה לאסוף את גופי וכוחותי המפרפרים ולאחדם איתי מחדש. "פצוע אנוש ביותר?" אני אומר בלבי. "ייתכן, אבל יש מי שאחראי על החיים. אנו מכירים פצועים אנוש שנשארו אנושיים ביותר". האם היתה זו הדחקה? האם היתה זו דעה צלולה או אינטואיציה נפשית שהיא תוצאה של חינוך?

נזכרתי בבן גיסתי, אריאל ירד, שנפצע אנושות מפגיעת פצמ"ר בגוש קטיף. משפחת ירד גרה במשך שנים ביישוב עצמונה שבגוש קטיף. במשך כמה שנים הם היו נתונים תחת שילוחי פצמ"רים וקסאמים כמעט בכל יום. פצמ"ר אחד נחת בחצר ביתם בשעה שאריאל שיחק בחצר. אריאל בן השנה נפגע מרסיס אחד שחדר למוחו, ורסיס נוסף שנעצר כחוט השערה לפני עמוד השדרה. לא נתנו לו סיכוי לחיות, וודאי לא סיכוי לדבר. אני זוכר את גיסי מודיע לי על הפציעה בדרכו לבית החולים סורוקה בבאר שבע. יצאתי מיד לדרך וצלצלתי לרב פירר לבקש כי יבדוק עם הרופאים מה מצבו ומה צריך לעשות. הרב פירר חזר אלי לאחר כחצי שעה, ואמר כי על פי דברי הרופאים אריאל לא יֵצא חי מהניתוח.

מרגע זה היתה הנסיעה קשה מאוד. הגעתי לבית החולים כשעה לאחר הבשורה המרה. רצתי לחדר הניתוחים ובדיוק יצאה רופאה מצוות המנתחים של אריאל ואמרה: "אתם יכולים לברך 'הגומל'. באופן פלאי, הוא חי. אנחנו לא יודעים מה יהיה איתו, אבל הוא חי".

שבע שנים אחרי, אריאל חי ומדבר אף על פי שידו הימנית פגועה מאוד והוא גורר במעט את רגלו הימנית. ממשלת ישראל נטשה את חבל הארץ הזה, המדהים ביופיו ובציונות שבו. בעבור מה? לאלוקים פתרונים. הרי עזיבת גוש קטיף היא זו אשר הביאה לחימוש רצועת עזה, להפצצות תדירות על דרום הארץ, ובסופו של דבר לצורך בכניסת אהרון וחייליו לעזה.

נזכרתי גם בטלפון שהעיר אותנו בחמש לפנות בוקר כשנתיים לפני כן, ובו הודיעו לנו כי חתננו יהונתן לרר נפצע קשה מאוד במלחמת לבנון השנייה. נזכרתי בנסיעה המתוחה לבית החולים רמב"ם בחיפה, שבמהלכה הראש עבד ללא מאבק בין המחשבות החיוביות למחשבות הפסימיות. יהונתן היה קצין בגולני והוביל את פלוגתו בפאתי העיירה מרכבה. בלחימה עם מחבלי חזבאללה נהרגו שניים מחייליו שהיו משני צדדיו, רופא מילואימניק שרץ ללא היסוס לטפל בנפגעים נפגע ונהרג, ויהונתן עצמו נפצע קשה מאוד. ב"ה, יהונתן התאושש מהפציעה. הוא נשאר עם פגיעות קלות בשתי ידיו ועם כאב גדול על אובדן חייליו.

הקצינים מעירים אותי מחלומותי בהקיץ אל המציאות המרה, ודוחקים בי: "צריך למהר לבית החולים". ואני החלטתי את ההחלטה הראשונה בחיים שאחרי פציעת אהרון: לכל המשפחה אודיע כי אהרון פצוע קשה. לא אנוש אלא קשה. "אנוש" נשמע כסתימת הגולל. "אנוש" ממהר לייאש ולהוביל לפסימיות.

בננו הצעיר נמצא גם הוא בתפילה בישיבה. הוא לא שם לב למהומה מחוץ לבית המדרש. אני שולח לקרוא לו, מחבק אותו ואומר: "אהרון נפצע קשה ואנחנו נוסעים לבית חולים". נכנסים למונית ונוסעים לביתנו להודיע לאשתי ולבן הנמצא בבית. לימים יאמר לי בן זה כי מעולם לא נראו כך פני. לא פלא.

חוזרים למונית ונוסעים לבית החולים. האם כשנגיע לבית החולים יודיעו לנו על הגרוע מכול? אבל... הלוא יש בעל בית בעולם. אנחנו עובדים אצלו ולא הוא עובד אצלנו. הכול יכול להיות, אבל הכול! האנוש ביותר יכול להתאושש ולהבריא, כשם שפציעה קלה כביכול יכולה להתברר כהרת אסון.

הנסיעה ארכה נצח. בתוך הנצח הזה התקשרנו לילדים ולמשפחה להודיע. לאחד הודענו ישירות ולאחת שלחנו בן משפחה להודיע, כל אחד לפי עניינו וכוחותיו. בין שיחה לחברתה מתפללים ומהרהרים, מקווים ויראים.

תשע בבוקר. אנו מחוץ לחדרי הניתוח בבית החולים בילינסון. לעומתנו מתרוצצים אחיות ורופאים, התרוצצות המעידה כי המצב לא טוב. מושיבים אותנו ומודיעים כי ברגע שיוכל המנתח לעדכן אותנו, הוא יעשה זאת. בשעת חוסר האונים הזאת לא נותר לאדם אלא להתפלל. "מאין יבוא עזרי, עזרי מעם ה'". המשפחה כולה מתאספת במהירות ליד חדרי הניתוח בבית החולים. יש מי שמתפלל חרישית ויש מי שבוכה בקול. יש מי שמתפלל במילותיו־הוא ויש מי שקורא מתוך הסידור. המשפחה שלנו והמשפחה של צביה מתערבבות ומתמזגות בדאגות ובתפילות.

כעבור כמה ימים התברר לנו כי לא רק אנחנו אלא עם ישראל בהמוניו, בארץ ובעולם, התפלל ומתפלל עמנו. כחודשיים לאחר יום הפציעה היינו בחתונה. ניגשה אלינו אישה בשנות הארבעים לחייה וסיפרה בהתרגשות: "אתם יודעים? בערב שירה של שלוש מאות בני קיבוצים ומושבים חילוניים, הפסיקו את השירה, ואמרו פרק תהילים לרפואת אהרון קרוב ולרפואת כל פצועי עופרת יצוקה".

 והוסיפה בקול בוטח ופוסק: "התפללנו שלוש מאות חילונים שמאלניים. ברור שבזכותנו הוא נרפא" חשבתי בלבי: רק בעם ישראל יש חילונים המפסיקים ערב שירה ומתפללים על חייל שאינם מכירים, ובטוחים שתפילתם נענתה.

• אהרון קרוב היה הפצוע הקשה ביותר של מבצע "עופרת יצוקה" בעזה, אליו יצא מיד לאחר חתונתו. אביו, הרב זאב קרוב, תיעד את ההתמודדות עם האסון, ובימים אלה יוצא הספר "בלבב פנימה - סיפור קטן של גבורה גדולה", בהוצאת "ידיעות ספרים".