נְגַלֶה מנהיגות
פרשת ויגש
בעת המפגש המרגש בין שני האחים, יוסף ובנימין, לאחר שבנסיבות מצערות לא ראו זה את זה 22 שנה, נאמר בפרשה: "ויפול יוסף על צווארי בנימין אחיו ויבך ובנימין בכה על צוואריו". בכיה בסיטואציה כה מרגשת מובנת מאליה, אבל מדיוק במילים ובפסוקים שבפרשה מסביר רש"י את סיבות הבכי של האחים, הם ראו בנבואה דברים העתידים לקרות, ועל כך בכו, כדלקמן:
יוסף בכה על שני בתי המקדש שעתידים להיבנות בחלקו של בנימין ועתידים להיחרב, ובנימין בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף ועתיד להיחרב.
הדברים תמוהים מאד. כשלאדם עצמו קורה אסון, הוא כואב את הדברים יותר מקרוביו. אם כן, מדוע יוסף אינו בוכה על חורבן המשכן שיהיה בחלקו? מדוע בנימין אינו בוכה על חורבן שני בתי המקדש שיהיו בחלקו שלו? כל אחד בוכה רק על השני?!
כשהסופר הישראלי נתן ילין-מור ז"ל נפגש עם האדמו"ר מליובאוויטש, לאחר שיחתם "העיתונאית" שאלו האדמו"ר: מה קורה אתך בקשר לקיום מצוות? הרבי הכיר את השקפותיו היטב, שלא נעו לכיוון הדת, ואף על פי כן שאלו שאלה זו. לפני מותו, סיפר הסופר הנכבד על מפגש זה בטורו בעיתון היהודי, "דער מארגן ז'רונאל", שהתפרסם לאחר מותו. הוא ציין בהתרגשות שהאדמו"ר האמין בו. הוא הזכיר זאת כזכות שתעמוד לו בעולם האמת. בשיחתו עם הרב ענה הסופר: חושבים! אמר לו הרבי: 70 שנה מספיק בשביל לחשוב. רמז לו הסופר על הסיפור הידוע עם "סניגורם של ישראל", הצדיק הרב לוי יצחק מברדיצ'ב, שפגש ביהודי שמעשן בשבת והפטיר לעומתו: בוודאי ששכחת שהיום שבת. ענה היהודי בחוצפה: לא! אני יודע שהיום שבת ולמרות זאת אני מעשן. אמר שוב הצדיק: כנראה שנשכח מאתך שבשבת אסור לעשן. היהודי שוב ענה בחוסר כבוד. אז פנה הצדיק כלפי מעלה, ואמר: ריבונו של עולם, ראה את בניך הקדושים שלמרות הכול... הם מקפידים לומר אמת. בכך רצה הסופר לומר לרבי שלפחות הוא אומר אמת. אז אמר לו הרבי, וזאת הנקודה שבסיפור: ללמד זכות צריך על הזולת בלבד. אבל על עצמי? בנוגע לעצמי צריך לעשות!
זו הסיבה שיוסף בכה רק על החורבן של בנימין. על החורבן שבחלקו אין לו מה לבכות עליו לעשות, לתקן ולשנות את המצב. אם לא הצליח יש לפעול ביתר שאת. אבל לא לבכות. על החורבן שבחלקו של בנימין יש לנסות ולהביא למודעות של הזולת את המוטל עליו כדי לתקן את המצב. אם לא הצליח, נשאר רק לבכות.
הדברים נוקבים. האדם מטבעו נוטה להשליך את האחריות מעבר לכתפו, לבכות ולהתלונן על מצבו בהווה ולהתרפק על זכרונות העבר. כך קל יותר. אבל זהו חוסר אחריות. כך מנציחים מצב שלילי ומסוכן שעלול להתדרדר. כך הם פני הדברים בנושא של חינוך ילדים במוסד שאינו יהודי, כך גם לגבי השבת הנוסטלגית והחמימה, המחזקת את הקשר המשפחתי, מזכירה לנו את היותנו יהודים ומחזקת את הגאווה היהודית.
פרשת ויגש מלמדת אותנו שאין מה "לבכות". מנהיג אמיתי אינו בורח מהאחריות. הוא מכיר בטעויותיו ובמלא המרץ לוקח אחריות לשנות ולתקן. עלינו לגלות מנהיגות ולקחת אחריות על דבר שהוא בתחום שלנו. עלי להפנים: אני קובע, אני מחליט ואני אביא את השינוי. אני המנהיג! בידי בלבד לשנות את המצב לטובה, וחז"ל כבר הבטיחו: יגעת ומצאת – תאמין. שתהיה לכולנו הצלחה בכול. שבת שלום.
הרב יוסף יצחק לבקיבקר, מנהל בי"ס ממ"ד חב"ד ורב בית הכנסת 'אור מנחם', צפת.
הרב יוסף יצחק לבקיבקר
מומלצים
