למה לא שווה לקום מהכורסה בשביל אליפות העולם בפוקר

הנה רשימת הסיסמאות האחרונות של המחשב שלי (והן כבר לא רלוונטיות למקרה שמתחשק לכם לחטט בתיקיות עם תמונות של ילדה בת שנתיים וחצי, סוטים): kingjack ,WSOP 2010 ,pocket10s ,busted11s. בטח כבר הבנתם את הרעיון, אבל אני בוחר להתעקש: אני נגוע, אני קרוע - ינעל אבוכ, תבחרו סיומת "וע" ואני שם - על פוקר.

האמת צריכה להיאמר: המחלה הזאת עשויה להרגיז אנשים שלא אוהבים פוקר. בואו נניח לדוגמה שקניתם ג'ינס בקנת קול, והאישה שואלת אם זה מקנת קול, ואתם עונים לה שלא, זה מקנת רייז. מצחיק, לא? ובכן, לא את כולם. ובואו נניח גם שבאותו יום היא מצאה נחש בחצר, ואחרי שהיא גמרה לצרוח ואתה גמרת להתקשר ללוכד נחשים שבינתיים לכד לך 400 שקל, היא שואלת אם זה היה נחש ארסי ואתה עונה לה שלא, זה היה ראנר ראנר לצפע. מצחיק, לא? ובכן, לא את כולם במיוחד לא את זאת שצועקת עכשיו שאתה איש חולה (אבל אם אתכם כן, אז להתחכמויות נוספות ראו מסגרת).

חולה או לא, הנה עוד דבר שצריך להיאמר: היתרון בלערוך מגזין גברים הוא היכולת לטפל באינטנסיביות כמעט בכל התמכרות הידועה למין השעיר. וויסקי וסיגרים, שתי מחלות קלות אחרות, יש לי גם בבית - אבל טורנירי פוקר ענקיים אין. אז החלטתי להקדיש את תחילת נובמבר לסדרת טיפולים בבית החולים על שם דויל ברנסון בסטריפ בלאס וגאס, ואת ה־6 וה־8 בחודש לחלום הגדול האחד של כל שחקן פוקר (חוץ מסטרייט פלאש בפלופ, כמובן): שולחן הגמר במיין אוונט של ה־WSOP.

"אה כן, ותודיעו לאחראי שלי בסטארבקס שדוהמל מתפטר" 

המניאק הוא בעיני המתבונן

לצערי הרב, לא יצא לי לשחק בשולחן הגמר של המיין אוונט. אתם יודעים מה, לא יצא לי לשחק במיין אוונט בכלל. 10,000 דולר קונים הרבה שעות בייביסיטר, וויסקי וסיגרים, אבל רק כרטיס כניסה אחד לטורניר - ולעת עתה, השילוב בין הסכום המפלצתי הזה לרמת המשחק הבינונית שלי מפרידים בינינו. ככה זה: אלה שלא יכולים לעשות מלמדים, ואלה שלא יכולים ללמד כותבים.

את הטיסה בין תל אביב ללוס אנג'לס, עניין של 14 שעות בערך בלי יציאות מצרים, ביליתי בלהתכונן. ראיתי "פוקר אפטר דארק", ראיתי "היי סטייקס פוקר", ראיתי "דה בי גיים", ראיתי את ה"וורלד סיריס אוף פוקר" (כשמדובר בפוקר ובבירה אני לא בררן), וכל הדרך הודיתי לאלוהי הנטבוקים על סוללת ששת התאים שנותנת למחשב הנייד כמעט שמונה שעות חיים. את הטקסט הזה, רק כדי לסגור את מעגל התמיכה הקטן שפתחתי לעצמי, אני כותב כשברקע רץ וידאו של פוקר. לפי קולות השדרנים אני מזהה יד גדולה ועוזב את הטקסט. אל תיעלבו, אבל וידאו לוקח טקסט איך שלא מסתכלים על זה.

לפני שננחת ביעד, בואו נחזור כמעט חצי שנה אחורה. ב־5 ביולי הגיעו 7,319 שחקנים עם חלום ו־10,000 דולר לאולם הכנסים הענק ב"ריו" בלאס וגאס. 11 ימים מאוחר יותר, ב־16 ביולי, נשארו תשעה מהם להתמודד על תואר אלוף העולם ועל פרס ראשון של כמעט תשעה מיליון דולר. כחלק ממודל בן שלוש שנים שיישמה ESPN, נקבע ששולחן הגמר ישוחק רק אחרי כמה חודשים, ב־6 וב־8 בנובמבר (היי, צירוף מקרים, אני בווגאס בדיוק בתאריכים האלה!), וישודר ב־9.

כמעט כמו כל מי שאני מכיר, גם אני מעדיף לצפות במשחקי מזומן על פני טורנירים. אלא שסיקור ה־WSOP הוא עניין שונה: מדובר בחבילת ההפקה, הצילום והעריכה הטובים ביותר בעולם הפוקר, וזה לא מאוד מפליא בהתחשב בכך שמדובר ב־ESPN ולא בחברת הפקה קטנה כמו זאת שאחראית למשל ל"היי סטייקס פוקר". ואחרי שהבהרתי את זה, בתחילת נובמבר הגעתי לווגאס כדי להגשים חתיכה ממש קטנה מחלום ה־WSOP שלי ולראות את שולחן הגמר.

מי מביניכם שאוהב פוקר בטח מסנן כרגע "מניאק". ברור: הרי שולחן הגמר נשמע נפלא על הנייר, ומצטלם עוד יותר טוב בטלוויזיה. אבל כמה שעות ב"ריו", בכלוב עיתונות קטן שתקוע בשמי התיאטרון על שם זוג הקוסמים פן וטלר, הספיקו לי. כן, האווירה שמחה והכל, אבל בהנחה שאינכם קרובי משפחה מדרגה ראשונה, אין שום ספק שתישברו מהר מאוד: ראשית, בניגוד לטלוויזיה, אי אפשר לראות את הקלפים של השחקנים. כל מה שהצופים עושים זה לשמוע ולראות את הכרוז מדווח "הפלופ הוא אס תלתן, חמש מעוין ושמונה לב. מזרחי עושה רייז, כולם מתקפלים". איך לומר, המתח לא בדיוק עוצר נשימה. תוסיפו לזה את העובדה ששולחן הגמר התחיל בשתיים בצהריים והסתיים בחמש בבוקר שלמחרת, ושהשניים ששרדו עד חמש - ג'ון רסנר וג'ונתן דוהמל - שיחקו ראש בראש רק יומיים אחר כך, וקיבלתם פצצת שעמום שקשה לשרוד אותה. במיוחד כשבחוץ מחכה וגאס.

"בחיי, שעה לחצתי על ה'עצור' באוטובוס וכלום" 

ב־2006 ספרו יותר

אה, כמעט שכחתי: אלוף העולם החדש הוא ג'ונתן דוהמל, ילד־קפוצ'ון שהוא גם קנדי, גם לא מגולח וגם בן 23. בשנה הבאה אני אראה לו מה זה. ועכשיו, בסדר חשיבות יורד, הנה הטופ־טן של לון מקריין.

10. רגע רגע, האם פיל הלמות לובש חיתול? טוב, אתם בטח חושבים שזה בזבוז זמן שערורייתי ותעלול יחצ"ני שכל מטרתו לקדם את המותג ואת האגו העצום של פיל הלמות. אבל על דבר אחד אין ויכוח: אף אחד לא ישכח את הכניסות המזעזעות של הלמות לאירוע הפוקר הגדול ביותר בעולם, בין השאר את זאת שכללה תחפושת קיסר רומאי באליפות של 2009. מצד שני, אף אחד לא ישכח גם את אסון הינדנבורג.

9. ברצינות, 12 מיליון דולר? 2006 היתה ועודנה שנת השיא בפוקר־בום. כמעט 9,000 שחקנים התחילו לשחק פוקר ב"ריו" באותה שנה, ומכיוון שכל אחד מהם שילם 10,000 דולר, יחד הם יצרו פרס ראשון של לא פחות מ־12 מיליון דולר. ראיתם את התמונה של ערמת המזומנים שג'יימי גולד זכה בה? אם כן, אין סיכוי שתשכחו אותה. למרות מספר השחקנים הפנומנלי, יש לי הרגשה שמחכה לנו עוד פוקר־בום ממש בקרוב.

8. הילדים שולטים. כשרק התחלנו לשדר את ה־WSOP הוקסמנו משחקני פוקר זקנים, חרושי קמטים וניסיון, שהימרו מיליוני דולרים על משחק קלפים. הזקנים האלה היו הלחם והחמאה שלנו בתחילת השידורים ההם. להסתכל היום על הפיינל טייבל זה כמו לבקר בפעוטון: אני עדיין לא מאמין כמה טובים השחקנים האלה, ובאיזה גיל צעיר. הפיינל טייבל של 2010 היה הצעיר ביותר בהיסטוריה, עם שחקן אחד בלבד מעל גיל 30. ונחשו מה? הוא עף ראשון. עם כל כך הרבה כלים לימודיים בקצות אצבעותיהם, המחויבות הקיצונית והיצירתיות שלהם, הצעירים הם הכוח ששולט במשחק. ונראה לי שהם יישארו בשלטון עוד הרבה מאוד זמן.

"אן־דה־טרו־אה!"

7. ברונסון, צ'ן והלמות דו־ספרתיים. ב־2005 היו לדויל ברונסון, לג'וני צ'ן ולפיל הלמות תשעה צמידי אליפות, ואז שבר צ'ן את התיקו ביניהם ולקח צמיד בפוט לימיט אומהה. חמישה ימים אחר כך השווה ברונסון את התוצאה שלו, כשלקח צמיד נוסף באירוע נו לימיט. פיל לקח צמיד עשירי כעבור שנה, ואז עבר את שניהם כשלקח את הצמיד ה־11 ב־2007. הכיסוי הטלוויזיוני של כל אחד מהאירועים האלה הוסיף המון מתח למרוץ אחר הצמיד.

6. אנט אוברסטד, המלכה של המשחק. רק אישה אחת הגיעה לשולחן הגמר של המיין אוונט בלאס וגאס, והנה באה תופעת אינטרנט בת 18 ולקחה את המיין אוונט הראשון של ה־WSOP באירופה ב־2007. בווגאס מותר להמר רק מגיל 21, אז היא היתה צריכה לחכות שלוש שנים תמימות לפני שהותר לה להיכנס בכלל לחדר הפוקר ב"ריו". ולמרות שהופעת הבכורה שלה ב־2010 לא היתה מרשימה במיוחד, אוברסטד הוכיחה פעם אחר פעם שהיא שחקנית חזקה מאוד, וכזאת שתישאר איתנו עוד הרבה מאוד שנים.

5. ה־9 בנובמבר, הפעם הראשונה. זה היה קונספט אמיץ וחדשני, שהבעיר ויכוחים אינסופיים בקהילת הפוקר: האם למרות פסק הזמן הארוך שבין המיין אוונט לשולחן הגמר, המשחק ימשיך להיות נקי והוגן? האם זה יהיה טוב יותר או פחות לשחקנים המעורבים בו? האם מישהו בכלל יופיע כדי לצפות בשולחן הגמר? ובכן, כמו שאתם יודעים, התשובה לכל השאלות האלה היא כן גדול. כשמאות צופים נכנסו לאולם התיאטרון על שם פן וטלר כשהם מחופשים לדניס פיליפס, אחד השחקנים שהגיעו לשולחן הגמר ב־2008, ידענו שיש מסורת חדשה באליפות העולם.

4. נורמן צ'אד מגיע לכסף. בסדר, בסדר, זה לא היה אירוע שצולם לטלוויזיה, ולמעט מאוד אנשים היה אכפת ממנו (בעצם, כמעט לאף אחד). אבל שותפי לשידור ניסה וניסה וניסה לשבור את רצף המזל הרע שלו ב־WSOP, שנמשך כמה שנים טובות. כשהוא הצליח סוף סוף לעשות את זה בשנה שעברה - בתחרות של סטאד היי/ לואו, שאל הכסף שלה הוא זחל עם כמה צ'יפים ספורים בידיו - כולנו מאוד התגאינו בו. כמובן שעכשיו הוא לא מפסיק לדבר על זה.

3. פיל אייבי מגיע לשולחן הגמר. כולנו ידענו שאייבי הוא שחקן הפוקר הגדול בעולם. אבל כשהוא הגיע לשולחן הגמר במיין אוונט ב־2009, היתה לנו סיבה נוספת ליהנות מיכולותיו

העל־אנושיות. בארבעת החודשים שחלפו בין האירוע המרכזי לשולחן הגמר היתה התרגשות גדולה בקרב חובבי פוקר בכל העולם, שחיכו לראות את השחקן הטוב בתבל משחק על הבמה הגדולה בתבל. אני חושב שההישג המדהים שלו עזר לתת תוקף לקונספט ה־9 בנובמבר.

2. דן הרינגטון גב אל גב. הרינגטון זכה באליפות העולם ב־1995, עידן שבו הגיעו לטורנירים פחות שחקנים אבל כמעט כולם היו יותר חזקים. בהמשך, כשהגיע הפוקר־בום ב־2003, הוא הגיע פעמיים ברציפות לשולחן הגמר באירוע המרכזי: ב־2003 וב־2004. ההישג הזה כל כך יוצא דופן, שקשה לי לדמיין אותו קורה שוב. מצד שני, אני מוכן להמר שהוא יקרה.

1. כריס מאנימייקר זוכה באליפות העולם. תודה, תודה, תודה כריס.

אין שום ספק שהזכייה של מאנימייקר - רואה חשבון מנאשוויל שהגיע לאליפות העולם ב־2003 דרך טורניר לוויין באינטרנט - שינתה את הפוקר הטלוויזיוני לנצח. בלי האיש הזה הייתי משדר היום תחרויות הורדות ידיים בברים בדטרויט.