אטריות מהירות וקוקאין אלכוהולי

באחת הסצנות הראשונות בסרטו של ג'וזו איטאמי, מסביר קשיש יפני כיצד יש לפתוח את האכילה מתוך קערית של ראמן, האיטריות היפניות המפורסמות: "הניחו את נתח החזיר הצלוי בצדה של הקערה", הוא אומר, "והתנצלו בפניו בקול: 'נתראה אחר-כך'".
לדבר אל האוכל? למה לא? זהו יחסו של הבמאי איטאמי אל איטריות, סקס וקולנוע – אהבה גדולה, הדוניסטית, ועם הרבה מאוד תשומת לב לפרטים. כל אטריה זקוקה ליחס מיוחד – זה גם השיעור שלומדת טמפופו, אלמנה המנהלת מסעדת ראמן, מפיו של זר מסתורי המגיע לעיר. סביב טמפופו והראמן שלה מתקבץ אוסף תמהוני של טיפוסים, שאוכלים, שותים המון סאקה ועושים אהבה. "מערבון האיטריות הראשון", כינו את הסרט ולא בכדי – הזר המסתורי חובש אכן מגבעת של בוקרים, האיטריות הן גיבורות הסרט, וג'וזו איטאמי העריץ את סרטיו של סרג'יו ליאונה, שף "מערבוני הספגטי" המהולל.

מוחו של מומופוקו

לספגטי אולי טרם פתחו מוזיאון משלו, אבל לראמן כבר יש. ביוקוהאמה. במונחים יפניים דמי הכניסה צנועים למדי, ותמורת שלושה דולרים תוכלו ללמוד כל מה שאי פעם רציתם לדעת על איטריות, וגם מה שלא.ובכן, ראמן זה לא המצאה יפנית. אפילו האגדה המקומית מודה בכך, שסמוראי גרגרן החל לייבא אותן מסין במאה ה – 17.
הסינים קוראים להן לה-מיין, אבל אם ירטנו שגנבו להם את הפטנט, היפנים יתקוממו ויספרו, שהם המציאו את הראמן התעשייתי המוכן לאכילה, רק תוסיפו קערה ומים רותחים. ההברקה הגאונית התרחשה ב – 1958, במוחו של מומופוקו אנדו. במוזיאון האיטריות היא מכונה "ההמצאה התעשייתית החשובה ביותר במחצית השנייה של המאה העשרים".

מה יעשו הגברים

מדי שנה צורכים אזרחי העולם כ-22 מיליארד קערות של ראמן. נדמה שבעשור האחרון, רוב הצרכנים הם סטודנטים בקולג'ים בארצות הברית, שגילו את הארוחה המהירה הזאת בשקית הרבה לפני שתלמה גילתה את ה"נשנש בליסטיקה". כן כן, גם לנו יש וריאציה כשרה לראמן תעשייתי.
למרות הפופולאריות הרבה של האיטריות ביפן, הן לא נחשבות לאוכל של פיקניקים. בכלל, פיקניקים לא נועדו לבליסת קלוריות מאורגנת אלא להתבוננות שקטה משפחתית ומאורגנת ביופיה השלו של ניצת הדובדבן. יוצאים לטבע בראשית מאי, מתבוננים קצת ועוד קצת, ואז נשאלת השאלה, מה יעשו הגברים. מי שצופה בהם מתגוללים בערבו על יום בדשא ומצחקקים באידיוטיות מוחלטת, יודע כי הפיקניק היפני הוא עוד סיבה לשתות סאקה, והמון. ומה נעשה אנחנו, שדובדבנינו מעטים ומנצים בראשית אפריל, כשהדשא רטוב מדי? נחפש פיסת ירק בלב אי תנועה בסוף יולי, ונשתה סאקה.

הקוקאין של האלכוהול

סאקה – יין אורז שמכיל עד 20 אחוזי אלכוהול – הוא משקה מצוין ומתעתע. אפשר לשתותו חם, בקנקנים יפניים שחנויות הכלים הנחשבות מקפידות לייבא מאז שהפכנו לאומת סושי בחיתוליה. גביעי החרס הזעירים המצורפים לקנקנים מטעים גם הם: אחרי שניים-שלושה כאלה מתחילים לצחקק, ושישה-שבעה יגרמו לבריות מיושבות בדעתן לשיר "סא-קו-רה" בזיופים חינניים. מביני דבר אומרים שסאקה זה הקוקאין של האלכוהול: עולה לראש מהר ובריגוש שאין דומה לו במשקאות אחרים, וכדי לשוב לריגוש יש לשתות עוד ועוד.
האופציה הקרה מתונה יותר. שותים מצונן היטב, מתוך מיכלי עץ קטנים ומרובעים דווקא, כאילו יש צורך להוכיח שגם כאן היפנים הם עם יוצא דופן באורח מתסכל.
ולמי שלא מוכן לצאת לפיקניק בלי אוכל, נציע את ההמצאה הגדולה של המחצית השניה של המאה העשרים. בחנויות מכולת שמתמחות במזונות מן המזרח הרחוק יש המון וריאציות לאריזה הזעירה, בה דחוסות איטריות מוכנות לאכילה כסרדינים ממושמעים, ובצידן שקיקים זעירים של תיבול: שמן ארומטי, צ'ילי שמחייב שיקול דעת וגם מה שקרוי "חומרי טעם וריח", שזה בעיקר מונוסדיום גלוטמט. זהירות: עשרה אחוזים מן האוכלוסיה אלרגיים לדבר הזה, אבל תשעים אחוז מתים על טעם העוף או הבקר שזה מוסיף לאיטריות.

מה להכין, איך לעשות

מי שטרם התנסה, טוב יעשה אם ייצא לפיקניק עם סאקה מצונן בצידנית, תרמוס של מים רותחים, קעריות מרק לא גדולות ומקלות אכילה. מפוררים את תוכן השקית אל תוך קערה, יוצקים מים חמים כדי כיסוי האטריות ועוד קצת, מכסים, ממתינים דקותיים ואוכלים. מי שלא יכול לחיות בלי אלתורים יצירתיים, ימצא המון מתכונים בקישורים המצורפים. יפנים גאים היו מתייחסים אליהם בבעתה מהולה בבוז, אבל להם יש עשרות אלפי מסעדות קטנות ומתוקות כמו טמפופו, ולנו – מה יש לנו? רק אי תנועה, פיסת דשא וראש יצירתי.

עוד על פיקניקים תרבותיים ב"כתבות נוספות".