"הורידו הספרים לזנות עם המבצעים". אלי עמיר

אני אוהב להתראיין. אף פעם לא מזיק לי שמדברים עלי. ואל תאמיני לאף סופר שאומר לך אחרת.

סופרים הם רכלנים גדולים. אנחנו נורא אוהבים לשמוע סיפורים ורכילויות. בהרבה מקרים זה הקטליזטור לסיפורים שלנו.

אם לא הייתי כותב, הייתי בבית משוגעים. הכתיבה עושה סדר בכל הלחצים והבעירות הפנימיות שלי. מבחינתי, לכתוב רומן זה לצחצח ולמרק את חיי.

לא קל להיות סופר. צריך לשבת על הוד מעלתו הישבן ולכתוב כל הזמן. בסבלנות גדולה להוסיף עוד מילה, בנחרצות לעשות עוד תיקון, בעקשנות לערוך עוד טיוטה. זאת עבודה קשה, קשה, קשה.

אני לא יודע אם הכתיבה נעשית טובה יותר עם הגיל. כל ספר הוא הרפתקה חדשה, קפיצה ממטוס אל תוך אוקיינוס. מה שכן, הוותק נותן לך ניסיון וביטחון. אתה הרבה פחות מפחד, וגם לומד את הדבר הכי חשוב:

לא להיבהל מתקיעות. היום ברור לי שאם נתקעתי, אני אצא מזה. אם לא עכשיו, אז בעוד ארבעה חודשים. אני כבר יודע שאפשר להניח את הטקסט בצד, שיסתובב במחזור הדם שלי עד שהוא יצא החוצה ואני אצא מהתקיעה.

ארבע וחצי שנים ישבתי וכתבתי את הרומן החדש שלי, "מה שנשאר". עכשיו הספר הודפס, והגיבורים שחייתי באינטנסיביות יומם וליל חתומים בתוכו. זה נגמר, וכשזה קורה מרגישים ריקנות איומה. חווים תהליך של אבל ופרידה, כמו מאנשים אמיתיים.

הכימיה שנוצרת בין הקורא לטקסט לא מובנת מאליה. זה נס כשמישהו שקורא טקסט שכתבת מזדהה איתו ומתרגש ממנו. מבחינתי, בכל פעם שיוצא ספר חדש שלי אני חרד מהמפגש שלו עם הקהל. זה כמו לשלוח ילד לגן: אני נורא מסוקרן לראות איך יקבלו אותו. לסופר יש מזל גדול אם הוא מצליח לרכוש קבוצת קוראים נאמנה שקונה אותו ומאמינה בו, וגם נותנת לו צ'אנס לפשל.

זה שאתה קונה ארבעה ספרים במאה לא אומר שאתה קורא אותם. הורידו את הספרות לזנות עם המבצעים האלה. זה פוגע באופן דרסטי בהכנסתו של הסופר, ומוזיל את נכסי הרוח שלנו. אם תשקיע 100 שקל בספר אחד שאתה אוהב, אתה תקרא אותו.

נורי מ"תרנגול כפרות" זה כמעט אני. הסיפור מבוסס על החוויה האישית שלי כנער בעליית הנוער בקיבוץ משמר העמק. הייתי בן 44 כשכתבתי את הרומן הזה, שהיה הספר הראשון שלי. לא חלמתי שהוא יצליח ככה, שיהפוך לאבן יסוד בספרות העברית. גם 26 שנה אחרי שנכתב אני חושב שהוא עדיין רלוונטי, כי הסיפור הוא אוניברסלי: אאוטסיידר שרוצה בכל ליבו להיקלט בחברה החדשה. להיות צבר כמו כולם.

המראה הראשון שאני זוכר מהארץ הוא אנשים שמנשקים את האספלט בשדה התעופה. אחר כך חולות והרים וים בדרך למעברה של שער עלייה. הייתי בן 12 כשהגעתי מעיראק, וכמו שאני רואה את זה, העלייה וההיקלטות בארץ זה סיפור של הצלחה. כזאת שנרכשה ביזע ובדם, אבל הצלחה. אם הייתי נשאר שם, אני לא חושב שהייתי משיג את מה שהשגתי בארץ. מה גם שעיראק השתנתה כמובן. הרסו אותה תושביה והאמריקאים, והיא לא לעולם תשוב להיות מה שהיתה.

זכיתי להצלחה בארצות ערב. פגשתי קוראים במצרים, וזה היה תענוג. הם היו ידידותיים, חמים ומחמיאים. אמרו לי שכתבתי עליהם מתוך כבוד ואמפתיה ולא מתוך התנשאות מערבית. אני גם אוהב לדבר ערבית עם חברי העיראקים, אבל לא עם אשתי. היא מרוקאית. זאת לא אותה ערבית.

נשים הן חידה קוסמית. כמה שלומדים עליהן, זה לא מספיק. תמיד תישאר טמבל ולא תבין כלום.

תקבעי עם עיראקי שעה, והוא יבוא בזמן. בכלל, העיראקים הם הייקים של המזרח התיכון. חרוצים, שקדנים, ישרים, הגונים. תמיד עושים את שלהם כמו שצריך, ואף פעם לא דורשים.

שתיתי הרבה שנים. לא הייתי אלכוהוליסט חלילה, אבל אהבתי את זה. לאחרונה, לצערי, הגוף כבר דוחה את המשקאות.

הדרינק שלי היה מתחלף לפי המודה. פעם וויסקי, פעם וודקה. כמו להתאהב פעם בבלונדינית ופעם בשחורה. היתה תקופה שהייתי נעול על עראק מסוים שהיה עושה אשכנזי בצפת. מאוחר יותר הגעתי גם ליינות.

עישנתי, הפסקתי, ואני לא מייעץ לאף אחד להתחיל.

אני מתחרט על המון דברים. אף פעם לא האמנתי לאלה שאומרים בגיל מבוגר שהם לא היו עושים דברים אחרת. טיפשי להגיד שהייתי חי אותו דבר. החיים הם כתיבה עם מלא טעויות וכתמי דיו.

• ספרו החדש של אלי עמיר, "מה שנשאר", יצא לאחרונה בהוצאת עם עובד