אש בחינוך

אש בוערת, קטלנית ומיותרת, ביערות הכרמל, ואש נעדרת, מחיה ומצמיחה, במערכת החינוך - שני אירועים אלה עמדו במרכז המועקה הישראלית של ראשית חודש דצמבר. על פי שלל מאמרי הביקורת שנסובו על שני המקרים - האסון האנושי והאקולוגי בכרמל והדשדוש המתסכל במבחני הפיז"ה הבינלאומיים, בשניהם מקור הרע הוא בהיעדר תכנון אסטרטגי, בחוסר משאבים ובביצועים בלתי-מקצועיים.

אם נוסיף לאבחנות ולהקבלות אלה את התובנה הפדגוגית של המשורר ייטס, ש"תפקיד החינוך אינו למלא את הדלי, אלא להדליק את האש", אזי אפשר להציע

 כאן מיתווה למדיניות חינוכית, מקיפה וארוכת טווח, אשר לא רק שתמנע את קריסתה של כל חלקה טובה במערכת החינוך, אלא תשדרג את החינוך ותמקם את ישראל כמדינה נאורה, מתוקנת ומשגשגת.

עניין ראשון במעלה להתנעת מהלך משדרג בחינוך הוא העמדת חזון מלהיב וחובק-כל - ולהובלת משימה זו יצלח רק ראש הממשלה. על נתניהו מוטלת החובה להגדיר את השנים הבאות כ"עשור החינוך וההשכלה הגבוהה", לקבוע את ההוראה כמקצוע מועדף - כולל שיפור שכרם ואיכותם של המורים, ולהכין חקיקה חינוכית מקפת, שתסדיר את השוויון בזכויות ובהזדמנויות החינוכיות ואת לימודי הליבה המשותפים לכל ילדי ישראל.

שום דבר פחות ממהלך כולל ומנהיגותי שכזה, המגובה בהגדלת תקציבית ובחקיקה חינוכית, לא יצלח כדי לעורר בציבור בכלל ובמורים ובהורים בפרט, את האמון, המוטיבציה, המגויסות והחריצות שנדרשים למהלך כלל ישראלי משביח חינוך. כשיהיה לאנשים את "הלמה", כפי שאמר ניטשה, יהיה כבר הרבה יותר קל להתמודד עם "האיך".

עניין שני הוא התוכן החינוכי. כפי שמלמדת ההיסטוריה של המאה ה-20 ויודע זאת על בשרו כל מורה והורה, חינוך טוב הוא הרבה יותר מהישגים גבוהים במקצועות הלימוד, ורבים מדיי הם המקרים שבהם בוגרים מוכשרים ועתירי הישגים מגשימים את הצטיינותם במנהיגות שלילית, בהונאה וניצול של אחרים, ובגרימת נזקים לחברה ולסביבה. לפיכך, אם ישראל חפצה באזרחים צעירים שהשכילו לפתח את כישוריהם, שניכרים באיכפתיות ואחריות חברתית, שמפגינים יוזמה והצלחה בכלכלה הגלובלית, ושניחנים בעושר ובעידון תרבותי, עליה לדאוג שלרשות המורים תעמוד מדיניות מנחה בעלת אופי ערכי-פדגוגי ולא רק דרישה תוצרית בעלת אופי כלכלי-תפוקתי.

התנסות חיובית

את הטוב החינוכי להנחיית בתי הספר לא צריך להמציא. הוא מצוי בשלושה מישורים פדגוגיים משלימים: במישור החווייתי-סובייקטיבי, עליהם לזמן לתלמידים את הטוב שבהתנסות חיובית של משמעות, רלוונטיות, צמיחה אישית, סיפוק, והגשמה עצמית; במישור האיכותי-אובייקטיבי, עליהם לגלם ולטפח את הטוב שבסטנדרטים הגבוהים של דעת ותרבות; ובמישור המוסרי-אזרחי, עליהם להדגים ולתבוע את הטוב שבהקפדה המוסרית על כבודם ורווחתם של בני האדם ושבמעורבות הדמוקרטית כאזרחים איכפתיים, משכילים, הוגנים ואחראים.

והעניין האחרון, המתמקד בדרכי החינוך, הוא מחזיר אותנו ל"משחק באש", ובמילים קונקרטיות, לעובדה החינוכית שמורים כבויים לא יכולים להדליק אף תלמיד, ושהוראה בשיטת המשפך, הדלי או המדחס לא מעוררת בלומדים את העניין, החשק והמוטיבציה להרחיב

 את הידע, לפתח את החשיבה, ולדבוק בטוב וביפה. המטפורה של המשורר ייטס שבה פתחנו, נוגעת בלב הרעיון שהוראה מחנכת חורגת בהרבה מהעברת חבילות ידע.

היא עומדת על היכולת המופלאה לעורר, להלהיב, להפיח, או להדליק בקרב התלמידים את האש הפנימית של ההתחנכות העצמית; את ה"ארוס הפדגוגי", הרצון והמחויבות, להפעיל את "שרירי" הרגש, השכל, המצפון והיצירה, שרק הם יכולים להיות ערובה לאזרחים מחונכים, תורמים ותרבותיים.