חלש על חזקים

באיחור של ארבע עשרה שנים, רואה אור בתרגום לעברית הספר "מועדון קרב" מאת צ'אק פלאניוק (במקור Palahniuk). המעיין הבלתי נדלה של ספרות שטרם תורגמה, מאפשר להוצאות הספרים בארץ להציג בפני הקוראים יצירות מזמנים קדומים יותר ופחות, ובכך לרענן את המאה העשרים ואחת עם ספרות מהמאה התשע עשרה. אולם, בעידן של סקאוטרים, מכרזי ענק והוצאות מחודשות בעקבות אדפטציות קולנועיות, בכל זאת יש ספרים שנותרים מאחור.

ספרות נסיונית, מחתרתית, הנמצאת בשוליים (עטיפת הספר)

"מועדון קרב" פורסם בשנת 1996, ושלוש שנים לאחר מכן יצר הבמאי דיוויד פינצ'ר את הסרט הנודע על פי הספר. הסרט, שלא זכה להצלחה עם יציאתו לאקרנים, הפך במרוצת השנים לסרט פולחן והוכתר כאחד הסרטים החשובים של שנות התשעים. אם כן, תמוה מאד שהוצאות הספרים, שככל הנראה לא זיהו את הפוטנציאל והאיכות של הספר לכשיצא, המשיכו בשתיקתן גם לאחר הצלחת הסרט, כאשר היה ברור שמדובר ביצירה שחשוב לתרגם.

שיקולים רבים עומדים בפני מקבלי ההחלטות בבואם לבחור את הספרים המתורגמים. פרט לכדאיות הכלכלית, נותנים את הדעת על איכות היצירה ואף יוקרתה ומעמדה. אך במקרים רבים נזנח השיקול התרבותי, שעיקרו לדעתי, הוא חשיפת הקהל קורא העברית לספרות בעלת תהודה תרבותית חובקת עולם. ספרות ניסיונית, מחתרתית, הנמצאת בשוליים. ספרות שקוראת תיגר, פורצת דרך, ולה אפקטיביות רבה נוכח המטען התרבותי-ביקורתי-חברתי הנמצא בבסיסה.

מועדון של שוליים

תהיה זו הגזמה לציין את "מועדון קרב" כיצירה פורצת דרך או כזו הנמצאת בשוליים. אך אין ספק כי התהודה התרבותית ליצירה הספרותית והקולנועית, לצד האיכויות של הספר, החורגות לא אחת מן הסגנון השלט ברומנים של אותה תקופה - כל אלו היו אמורים להניע את הוצאות הספרים לפני למעלה מעשור. הוצאתו לאור בעברית מבורכת, מכיוון שכדאי וחשוב שיהיה חלק מהמרקם התרבותי והספרותי של הקוראים בארץ, אך יותר מכל היא מנכיחה את עיכוב המעשה.

צ'אק פלאניוק אינו שייקספיר או אוריפידס, וספרו אינו על-זמני. היתה לו חשיבות אדירה בזמנו, ודווקא מכיוון שהוא נטוע כל כך בהוויה התרבותית-כלכלית של העולם המערבי, הוא מאבד מהאפקטיביות שלו כשקוראים בו כיום. אין בכך בכדי להצביע על שינוי משמעותי בתפיסת החיים ותרבות הצריכה שנגדם יוצא פלאניוק ב"מועדון קרב", בעיקר באמצעות דמותו של טיילר דרדן הכריזמטי, אלא להדגיש עד כמה כוחו של הספר מידלדל.

עניין מהותי נוסף הוא האדפטציה הקולנועית המפורסמת, שכאמור הגיעה כבר למעמד של סרט פולחן. שוב, בשונה משייקספיר או אוריפידס, שאנו יכולים לצפות שוב ושוב במחזותיהם על הבמה, להתרשם מאד, בעוד אין הדבר פוגע בחוויה החזקה של קריאת יצירותיהם כשהן כרוכות בספר, "מועדון קרב" אינו צולח את העיבוד הקולנועי, ולא רק מפני שהסרט טוב פי כמה מהספר, אלא מכיוון שעבור קוראי עברית, הסרט מושרש בתודעתם והפך, כך יש להניח, לחלק בלתי נפרד מהמטען התרבותי שלהם.

נוכחותו של הסרט כה חזקה במהלך קריאת הספר, עד שהיא מנטרלת כמעט לחלוטין את האפקטיביות שלו כיצירה ספרותית. מלבד היכרותנו עם פרטי העלילה והידיעה כיצד יסתיים סיפור המעשה, בלתי נמנע שהקריאה תלווה בהבזקי תמונות מהסרט. מתוקף מעמדו הפולחני של הסרט, סביר להניח שהקהל יצפה בו ורק אחר כך, אולי מתוך סקרנות, יגיע אל הספר. כמובן שזוהי לא הדוגמא היחידה להאפלה של מדיום הקולנוע על הספרות, אך הדבר יכול היה להימנע במקרה זה, במידה מסוימת לפחות, אילו לא תורגם הספר שנים רבות כל כך אחרי פרסומו.

"טיילר אמר, 'אני רוצה שתעשה לי טובה. אני רוצה שתרביץ לי הכי חזק שאתה יכול'. לא רציתי, אבל טיילר הסביר את הכול, על לא לרצות למות בלי צלקות, על איך שנמאס לראות רק מקצוענים נלחמים, ועל לרצות לדעת יותר על עצמו. על הרס עצמי." כך, בפשטות וישירות, מתאר המספר את סצנת הקטטה המפורסמת שהובילה לייסודו של מועדון קרב. פלאניוק מתנסח בתמציתיות ומנחית את שפת הדיבור כמו מהלומות אל הקורא. כתיבתו נטולת סגנוּן: היא בוטה, מתגרה וקצבית כסרט קולנוע.

השפה כפוטנציאל אלים

דומה כי המספר אינו מסתיר דבר. האמירות הישירות והחד משמעיות, מנטרלות את הסבטקסט לחלוטין. אם חשבתם שמדובר בהרס עצמי, הדבר ייאמר מפורשות, אם ישנה תחושה שהאידיאולוגיה של טיילר היא אנרכיסטית, הוא יגיד זאת בעצמו. השפה מתפקדת בספר כבעלת פוטנציאל אלים, מוטחת כמו אגרוף חשוף, שמטרת השימוש בה הוא הנכחה ברורה של הכוונות.

אלמנט זה נטוע בטוויסט העלילתי המשמעותי של הסיפור והוא ההכרה שטיילר הוא האלטר-אגו של המספר. האפקט הדרמטי של התופעה מתקיים במתח מוסווה לכל אורך הנרטיב, שעליו ניתן לעמוד רק עם סיום הקריאה. אולם, היכרות מוקדמת עם היצירה, פוגמת באפקטיביות והמתח קורס מהרגע הראשון. יצירות רבות מנמיכות את ההיפוך הדרמטי ועל אף שאנו יודעים מראש כיצד יסתיים הסיפור, אנו מרותקים למבנה, לתעלומה, למימד הסגנוני וכן הלאה. "מועדון קרב" לא נוטה לכיוון זה, וכאשר הקוראים נמצאים במצב של ידיעה מוקדמת, היצירה מאבדת מכוחה.

למרות חווית הקריאה הבעייתית, "מועדון קרב" מצליח לרתק בעיקר בשל מקצבו יוצא הדופן. פלאניוק עובר

במהירות בין זמנים, דמויות ופרשנויות. באמצעות שימוש רווח בדיבור עקיף, הנתון ברפליקות קצרות, נוצר מקצב דרמטי, תזזיתי ואלים משהו. יש לכך משמעות כבדת משקל, שכן בחירה זו מתמירה את התמות העולות מסיפור המעשה: החל מבדידותו של הפרט בעידן המודרני שאינו נח לרגע, דרך המאבקים הנפשיים וכלה בביקורת על הגלובליזציה ותרבות הצריכה. תגובת הנגד, המגולמת באותו מועדון פרוע, מומרת גם לאופן הביטוי הספרותי. פלאניוק מותח את המבע המקובל, משיל ממנו את מסכות הסגנון ומותיר אותו חשוף ופעור.

התמות שצוינו לעיל מוכרות לכל, וכבר דובר עליהן אינספור. "מועדון קרב" מהווה נדבך נוסף בשיח, הוא מציג את הפרובלמטיקה והניסיונות למציאת פתרונות למצוקה, מנסח בפרוזאיות מרשימה בשל האסתטיקה החפה מגינונים. אך כל אלו אינם מרימים את הספר לכדי יצירה חשובה. לטעמי, עיקר השפעתו נובע דווקא מהעיבוד הקולנועי, המצליח להעביר בוויזואליות חדה ונוקשה ובקצב קדחתני, את הנימה של הספר, שהיא סגולתו האמיתית.