אשה כלבה, אשה חופרת

לא ברור מתי, אבל חילופי המשמרות נעשו. הדור הישן של הנשים החזקות, אלה שחזקות אבל לא מאיימות על אף אחד, הלך הביתה, לישון, ובמקומו נכנס לעמדה הגירל פאוור החדש. לצד המסקרה והליפגלוס הן הניחו את הקלשון מהקולקציה האחרונה של גוטייה, ולידו את העותק של "גברים אוהבים ביצ'יות".

"לא אוספת שבויים", "אין לי עצם בלשון", "יש לי דם חם", "אני כלבה מהגיהינום", "אתה לא רוצה להסתכסך איתי", הם רק חלק מהז'רגון של הטיפוס החדש. השחור החדש הוא ממש שחור, מסתבר. נשים שמעידות על עצמן שהן חיות רעות, מזהירות את העולם מסביבן שלא יעז להתעסק איתן. לא אוכלות שיט מאף אחד, או לפחות מכירות את הביטוי. מה נסגר עם הנשים האלה? למה הן מרגישות צורך לאיים עלינו ועל הסביבה שלהן ולפזר כריזמה של חוט תיל?

לפני שמנסים להבין למה, חייבים לעשות הפרדה ברורה בין הנשים שחושפות שיניים, לבין אלה שצועדות בנתב"ג ומכות צלמי פפראצי. על הראשונות (תוכלו למצוא אותן בבית "האח הגדול") כל פסיכולוג בשנקל ישמח לספר שמתחת ל"עוצמה שגברים פרימיטיבים מאוימים ממנה", מסתתר חוסר ביטחון. הנשים האלה, שמספרות לעצמן סיפורים על עוצמה, הן גם אלה שחשוב להן לצרף את המושג "כוסית" להגדרה העצמית החדשה שלהן. האווירה החברתית מאפשרת להן להתקפד, לחדד את הקוצים שלהן החוצה ולקרוא לזה עוצמה פנימית.

הנשים מהסוג השני, בר רפאלי סטייל, לא נובחות את הביצ'יות שלהן כדי להרחיק מעליהן כל קרבה אנושית מסוכנת. כשצריך הן נחמדות, וכשצריך הן מלכלכות על המעריצים ונוגחות בצלמים. אלה הנשים שברגע האמת ישאלו את עצמן לא מה ג'יזס היה עושה, אלא מה קימברלי ממלרוז היתה עושה. אם תשאלו אותי, בכל רגע נתון אני אעדיף את הסוג השני על הראשון בווילה שלי בערוץ 20. אלה שאומרות "אל תתעסקו איתי" במעשים, ולא חופרות על זה למצלמה. איף יו וואנט טו שוט, שוט. דונט דיג.