זוכרים את פברואר 2009?
איש מהבחורים לפני כשנתיים לא היה מתפלא אם נתניהו היה אומר: "הממשלה בראשותי מתחייבת שתעשה כל שביכולתה להקפיא את התהליך המדיני עם הפלסטינים בחמש השנים הבאות. שום שיחות. שום מחוות. שום כלום"
בשבועות האחרונים המילה "בחירות" החלה לנשב באוויר. חברי כנסת מהאופוזיציה מטפטפים שהמושב הנוכחי יהיה האחרון שלה, מאמרים מדברים על איבוד שליטה ודרך אצל ראש הממשלה ושהמבוי הסתום בתהליך המדיני יביא לקיצה של הממשלה. אך האם באמת הגיעה זמנה של הממשלה הזו ללכת? האם השתנה משהו במציאות חיינו שמחייב מהלך של בחירות?
תעצמו עיניים ונסו לדמיין לרגע את חודש פברואר 2009. יום הבחירות. להזכירכם, היה זה יום חורפי עם רוחות חזקות וגשם שירד כמעט במאוזן. עם ישראל שם על עצמו מעיל והלך להצביע. המועמדים לירושת כיסאו של אולמרט היו ביבי וציפי. על הפרק עמד בעיקר הנושא המדיני. העם בדיוק סיים לחוות כיצד ועידת אנאפוליס נגרסת גם היא אל פח האשפה הגדול של יוזמות השלום שבאו לפניה, ובנוסף החלו לדלוף פרטי הצעתו הנדיבה של אולמרט לאבו מאזן, במסגרת המשא ומתן החשאי ביניהם, כמו גם הידיעה שלמרות שהיתה זו הצעה נדיבה יתר על המידה, עדיין אבו מאזן מצא לנכון לסרב לה.
למרות ניסיונות של מיטב פרסומאי ארצנו להסיט את נושאי הבחירות לעניינים אישיים, הצד הימני של העם לא התבלבל, בניגוד לאנשי העבודה ומרצ שהתפתו להצביע לקדימה, כך שהתפלגות הגושים בכנסת הנוכחית משקפת נאמנה את יחסי הכוחות האמיתיים בין ימין לבין מרכז-שמאל בציבור. אמנם, עם היוודע התוצאות היו כמה הזויים שהאמינו שציפי תרכיב את הממשלה, אבל ההתפכחות היתה מהירה. הימין, כלומר מצע הימין, הוא זה שניצח בבחירות האחרונות. וזאת עובדה.
ומה היה המצע שעל פיו הליכוד חזר לשלטון? שלום וביטחון כמובן, מניעה של איראן גרעינית ושמירה על כלכלת ישראל מהטלטלה העולמית. אך כמו בכל מערכת בחירות מאז 1988, הנושא שנתן את הטון היה זה הפלשתיני והמשמעות של הבחירה בליכוד ובמפלגות שמימין לו היתה להטות את הכף לצד ימין. לא למרכז ולא לשמאל.
שנים ללא תהליך מדיני
הרוב שרצה בנתניהו כראש ממשלה הבין היטב את מה שעומד מאחורי סיסמאות הבחירות של הליכוד. משהו בסגנון: הממשלה בראשותי מתחייבת שתעשה כל שביכולתה לייבש את התהליך המדיני עם הפלסטינים בחמש השנים הבאות. שום שיחות. שום ויתורים. שום כלום. כמו יצחק שמיר בימיו הגדולים, אחרי שסירבו להצעה כל כך נדיבה, ברור שבשנים הקרובות אין עם מי לחתום על הסכם שלום ומי שיבחר בי עושה זאת בכדי לנסות ולהתקדם עם החיים שלנו בארץ גם בלי תהליך מדיני.
אני מציע שבחמש השנים הקרובות ניתן לבני דודינו להתייבש קצת, ואז בבחירות הבאות, או שיימאס לכם מחוסר ההתקדמות ואז פשוט תעיפו אותי, או שהפלסטינים יתפכחו וירצו לעשות שלום בתנאים שפויים, ואז בטוח שתעיפו אותי. אבל עכשיו, לחמש השנים הקרובות, אני מבטיח לכם שקט מדיני. בלי ועידות, בלי מדשאות ובלי נאומים חוצבי להבות על שלום של אמיצים.
זה היה המצע האמיתי של הליכוד ב-2009 ולשם כך הוא נבחר. אז נכון, ביבי הוא לא יצחק שמיר. הוא נוטה להילחץ, הוא עלול לשנות דעות כשהוא מבחין בסחף שיוצא נגדו והוא כנראה לא קורץ מהחומר שיכול לעמוד מול נשיא אמריקני ולהגיד לו "לא" חד וברור. ייאמר להגנתו שגם הזמנים השתנו. הפלסטינים התקדמו מאז. ההכרה שלהם בעולם התחזקה. והלחץ העולמי והאמריקני קשה בהרבה מזה של ג'ורג' בוש האב וידידו ג'יימס בייקר.
אז ביבי, תחת הלחץ, הכיר במדינה פלסטינית, הקפיא את הבנייה בהתנחלויות, ניסה לייצר משוואות שהתמסמסו לו בפרצוף, חצה את הרוביקון, חצה את הרוביקון בחזרה, סירב להקפאה נוספת ולבסוף הסכים להקפאה נוספת תמורת כמה מטוסים. בהחלט לא התנהלות מזהירה
שאפשר לכתוב עליה פרק בספר המנהיגים הגדולים של עמנו. אך בסופו של דבר, נתניהו השיג את אותה תוצאה שלשמה הוא נבחר: הזנחת התהליך המדיני תוך ניסיון להתקדם בתחומים אחרים.
ביום הבחירות החורפי ההוא, שררה תחושת מיאוס מתהליכים מדיניים חסרי תכלית, שהיא גם זו שהכריעה את הכף לטובת הימין. מאז, בעקבות לחץ אמריקני חסר תקדים, נכפה על הממשלה מעין תהליך שלום יומרני ונאיבי. תהליך שלום שבאופן לא מפתיע נראה עכשיו כי גם הוא בדרכו לפח האשפה. למעשה, חזרנו לנקודת ההתחלה של הקדנציה. תהא זאת ישראל האשמה בכישלון המהלך או יהיו אלה הפלסטינים, אין זה משנה. הממשלה הנוכחית לא נבחרה לשם קידום תהליך השלום ולכן אין לראות בכך כישלון שלה ולדרוש את התפטרותה. ההתפלגות של העם נותרה בעינה ושום דבר לא ממש השתנה בכדי להזיז את נתניהו מכיסאו. יש עדיין את הנושא האיראני, יש כלכלה לנהל ויש מערך כבאות שצריך להקים. הבחירות יכולות לחכות.
קובי מלוק, סופר מחבר הספר "פעמיים חיים בבקשה" ומנהל בתחום ה-InternetTV