פחות דרמה

כל מי שממנסה לפתור את בעיותיה של ישראל באמצעות הסכמים דרמטיים מניח כי ניתן להכניס ודאות למערכת שמאפיינה הבסיסי הוא אי-ודאות. ההנחה הזו לא רק שהיא שגויה, היא גם מזיקה. וזאת טעותו הבסיסית של ברק.
המרחב הערבי והמוסלמי, שרוי זה דורות בדילמה. מצד אחד, כדי שיהיה אי-פעם לחברה מפותחת ומודרנית הוא צריך לעבור שינוי תרבותי עמוק במידה שהולמת את ההתפתחות המדעית והטכנולוגית. שינוי שכזה קשה תמיד, בודאי כך בחברה שבה קיימת התנגדות עמוקה לשינוי, התנגדות שהיא חזקה יותר מן ההכרה שצריך להשתנות. וזהו אכן מצבו של המרחב הערבי שבו אנו חיים.
בדו"ח שהוכן על-ידי הבנק העולמי נקבע כי שינוי של ממש במזרח התיכון לא יתקיים בלא שלושה תנאים יסודיים: דמוקרטיזציה של השלטון והחברה, היפתחות לכלכלת שוק וריסון הילודה.
תנאים אלה אינם מתקיימים באף לא מדינה ערבית אחת. למעשה פועלות במרחב הערבי מגמות סותרות: מצד אחד - ניסיונות להרפיית מתח באמצעות 'הסכמי שלום' עם ישראל, הסכמי סחר הדדיים והידוק קשרים עם המערב; ומצד שני - האצת מרוץ החימוש על-ידי פיתוח נשק בלתי-קונבנציונלי, המשך העוינות, שימוש בטרור ואיום לשימוש בכוח לשם יישוב סכסוכים בין מדינות ועמים. המגמות הסותרות הללו והעדר ההכרעה ביניהן יוצרים מצב קבע של אי-ודאות ביחס לעתיד כולו. המרחב הערבי על-פי תרבותו, הסתגל למערכת סותרת זו, ליסוד הקבע של אי-ודאת, והוא חי עמה זה דורות.
החברה הישראלית נקלעה אל תוך המזרח התיכון, אלא שבתרבותה היא דומה הרבה יותר לחברה מערבית רציונליסטית. לחברה שכזו קשה לחיות עם אי-ודאות קיומית, מצב שוחק נפשית שלא קל לעמוד בו. מה אם-כן מבקשת הנהגתנו לעשות כדי להקטין את אי-הודאות? היא מנסה לייצר מהלכים דרמטיים ו"הכרעות היסטוריות" שיצמצמו את אי-הודאות. אך הניסיון הזה מעיד על אי-הבנה עמוקה בכך שאי-הודאות הקיומית היא מצב מובנה בהוויית החיים במרחבנו. ואפילו לחברה הישראלית, המסתגלת לשינויים טוב יותר מן החברה הערבית, יש קושי לספוג שינויים דרמטיים בזמן קצר. גם לה דרוש משך זמן מתאים כדי לעכל אותם ולהיערך לקראת הבאות.
מה אם-כן נכון היה לעשות? להתאים את עצמנו לסביבת החיים של מרחבנו ולקצב השינויים הפנימי שלו על-ידי בנייה הדרגתית של מערכות אינטרסים משותפות לאוכלוסיות העוינות כל-כך – מה שמכונה "צעדים בוני שלום". יש שפע של דוגמאות שניתן וצריך לפעול ליישומם לאלתר. למשל: להקים מתקנים משותפים להתפלת מי-ים; ליזום שיתוף פעולה רפואי; שיתוף פעולה חקלאי; שילוב קבוצות מתכנתים פלסטינים וירדנים בחברות היי-טק ישראליות; שימוש בנמלי הים התיכון של ישראל לטובת הפלסטינים ומדינות ערב ממזרח וכדומה.
דרך כזו של בניית מערכות אינטרסים משותפים אמיתיים תתאים את הציפיות ליכולת המימוש, תוך חשיפה מעטה יותר לסיכונים. כך יתמתנו הגורמים המזמנים תוקפנות וטעויות בשיקול הדעת אצל הצד שכנגד.
אי-הודאות הקיומית תלווה אותנו עוד שנים רבות ויש סיכוי רב שעוד תחריף. לכן, פוליטיקאי הרוצה להירשם כמנהיג במבחן ההיסטוריה, ייטיב לעשות אם ימעיט בדרמה ויפעל לצמצומה ההדרגתי והממשי.
יותר מכל - עליו להבין שהוא במזרח-התיכון, לא באירופה.

מוטי אשכנזי, ממנהיגי תנועות המחאה שלאחר מלחמת יום הכיפורים, איש עסקים בהווה