צומת וולקן

"אם איזרק לחלל בלי ציוד הולם", מפנטז הקורא דן קורזקי, "כמה זמן יעבור עד שאתפגר? ומה בעצם יהרוג אותי?". ובכן דן, במציאות - ובניגוד למה שרואים בסרטי המדע הבדיוני שאכלת משחר ילדותך - אתה לא הולך לקפוא, להתנפח כמו בלון, להתפוצץ ואז לדמם מכל הפתחים. כלומר, לא בשניות הראשונות.

לפני שנאס"א שלחה אסטרונאוטים לירח היא ביקשה לבדוק תרחישי אסונות אפשריים, למשל מה יקרה לאסטרונאוט שיצא להליכה מחוץ למעבורת בחליפה לא אטומה לגמרי. לטובת העניין נערכו ניסויים בתאי לחץ, נבנו סימולציות של החלל החיצון, ומתנדבים הרפתקנים במיוחד הסכימו לעבור מבדקים. שלא במפתיע, אחת מהתובנות החשובות הגיעה דווקא מהניסויים שהתפספסו: טכנאי נתקע בתא לחץ עם חליפה פגומה, ונחשף לוואקום ברמה דומה לזאת שבחלל. הוא נשאר בהכרה מלאה במשך 14 שניות, וחולץ ללא נזק ארוך טווח. לאחר שהתאושש סיפר שהדבר האחרון שהספיק להרגיש זה איך הרוק על הלשון שלו מתחיל לרתוח. מיד נסביר מה בדיוק קרה שם, אבל קודם נקדיש שנייה של מחשבה לכמה מגניב זה מוכטת תבערה.

מים הופכים לקיטור בטמפרטורות גבוהות, אלא שבחלל, למרות הקור המקפיא (כמעט 273 מעלות מתחת לאפס), המחסור באוויר יגרום לכל נוזלי הגוף להפוך לגז. כתוצאה מכך יתייבשו העיניים כמעט מיד, ושאר הרקמות - שמכילות אחוז גבוה של מים - יתנפחו ויתמלאו בגזים שינסו להימלט החוצה דרך כל חור אפשרי. "אבל זה לא נורא כמו שזה נשמע", מרגיע יואב לנדסמן, מהנדס אווירונאוטיקה וחלל מהתעשייה האווירית. "רקמות הגוף גמישות ועמידות מספיק כדי לא להיקרע לגזרים. הדבר היחיד שחשוב הוא לא לקחת לריאות". או, יופי. הקורא קלינגון והמומחה קלינטון.

בגוף האדם, מסביר לנדסמן, יש שני איברים עשירים בגז: המעיים והריאות. על הראשון אין לנו שליטה, ואם בדיוק היה בחללית ערב הווי ופסוליה, נדפקת. הגזים שיצטברו במעיים יתפרצו החוצה, ויקרעו בדרכם את רקמת המעי העדינה. הצטברות גזים בריאות היא דווקא בשליטתנו, ובמקרה הזה אולי גם באשמתנו: רוב האנשים יניחו שיציאה מחללית היא כמו קפיצה לבריכה, וימלאו את הריאות באוויר. רק שהאוויר הזה יישאב החוצה במהירות, במקרה הטוב דרך האף והפה ("זה עלול לכאוב", מזהיר לנדסמן, "כי האידוי המהיר של המים יגרום לאוויר לצנן את האזורים הלחים כמעט עד קיפאון"). במקרה הרע, הריאות יתפוצצו מבפנים ודי תמות. אבל את כל זה, דן, אפשר כאמור למנוע מראש. כמו שהסבירה פעם לוריין בקול להאמפרי בוגארט, פשוט הצמד את שפתיך ונשוף.

אם הקשבת ועשית הכל כמו שצריך, כעת אתה אמור להיות במצב של עילפון מתקדם. בלי פאניקה: עדיין תוכל לשרוד ככה דקה שלמה, ואולי טיפה יותר. זה כבר קרה פעם, אגב. באחת מהתאונות של נאס"א נלכד טכנאי בתא בלחץ נמוך; אחרי ארבע דקות הוא איבד את ההכרה והתחיל להכחיל, אבל ניצל ממוות ברגע האחרון כשהבוס שלו שבר את הזכוכית ואיפשר לאוויר למלא את התא מחדש.

בתשובה לשאלותיך, דן: יעבור קצת זמן עד שתתפגר, ומה שיהרוג אותך זה שלא תוכל לנשום. רק זכור, בחלל אף אחד לא יכול לשמוע אותך צורח ששוב הפליצו לך בארונית. 

עלה צהוב

רון שואל אם אלוהים ברא את הבננה כמתנה למין האנושי. לנו יש שאלה די דומה על צמח אחר לגמרי

"ראיתי ביוטיוב סרטון שטוען כי הבננה היא המתנה של אלוהים לאדם", מסגיר הקורא רון את מקורותיו. "מה יש לכם להגיד על זה?".

במחשבה ראשונה, יכול להיות שיש בזה משהו: הרי צורת הבננה מותאמת לכף היד האנושית, ניתן לראות בבירור מתי היא מוכנה לאכילה, היא מתקלפת בקלות ולא מלכלכת, והפרי שלה רך ונטול גרעינים. רק מה, יש כאן קצת יותר מעוד יום עבודה של אחד אלוהינו.

מעשה שהיה: לפני כעשרת אלפים שנה הזדווגו שני צמחים נחמדים, אחד מוסה אקומינטה וחברו מוסה בלביסיאנה. הראשון אקטיבי ובשרני אך אינו אכיל, וידידו דווקא טעים אך מלא גרעינים. כתוצאה מהמפגש ההוא באה לעולם הבננה המצויה: צאצא צהוב, טעים ובשרני עם זרעים זעירים, אך חסר כוח גברא כמעט לחלוטין. כן, הממזר הזה - שאלוהים כל כך אוהב שהוא קרא לגזע שלו "גזעול" - לא יכול להתרבות. ההסבר לכך מערב מושגים כמו וגטטיבי וכרומוזומים, אז פשוט תאמין לנו בעניין הזה. איך בכל זאת שומרת הבננה על הגחלת? בעזרת בני האדם, שטורחים ושותלים מחדש חלקים משורשי השיח. התוצאה היא כאילו־שיבוט, שמצידו עלול להיגמר בבאמת רע.

עוד סיפור אמיתי: מין הבננות הנפוץ ביותר כיום נקרא קאוונדיש. פירותיו המתוקים הגיעו מאותם שורשים מקוריים ששוכפלו שוב ושוב, ולכן הם זהים גנטית. מה זה אומר? שאם צצה מחלה באחד הצמחים, היא מתפשטת בקלות לאחים התאומים שלו. וזה בול מה שקרה לזן הנפוץ הקודם - ה"גרוס מישל" - ששיגשג בתחילת המאה ה־20 עד שנכחד בעקבות פטרייה קטלנית.

לסיכום, זה לא שאנחנו פוסלים את האפשרות שהבננה ניתנה לנו במתנה מהיושב במרומים. זה שאנחנו לא מבינים מה כאב לו לצרף פתק החלפה.