איראן היהודית שלא הכרתם
הרבה לפני האיום האיראני שגשגה באיראן אחת הקהילות היהודיות העתיקות בעולם. שלושת-אלפים שנות חיים יהודיים - בתערוכה תל אביבית
בסוף החודש (31/12) תיפתח בבית התפוצות התערוכה "אורות וצללים", שתחשוף לראשונה את סיפורם של יהודי איראן, המשתרע על פני 3,000 שנה - החל מגלות בבל.
"יהדות איראן היא אחת התרבויות היהודיות הוותיקות ביותר בגולה", מדגיש חגי שגב, אוצר התערוכה. "יש בידינו ממצאים מלפני 700 שנה; לוחיות חרס עתיקות משנת 570 לפני הספירה שכתובות בכתב יתדות, ומשמשות כעדות ראשונית על חיים יהודים במקום. החרסים האלה הם, למעשה, חוזים שבהם מוזכרים סוחרים יהודים שסחרו בחיטה ותמרים בעיר אל-יהודיה, שהיתה מושבה יהודית בפרס הקדומה".
שגב מספר כי החרסים יוצגו בפעם הראשונה לציבור. "פריט עתיק נוסף שיוצג הוא הצהרת כורש, שהיא הצהרת זכויות האדם הראשונה. כורש נתן ליהודים לחזור לארצם, ולבנות שם את בית המקדש השני. המקור להצהרת כורש נמצא במוזיאון הבריטי ולא ניתן להביאו לארץ, אולם אנחנו רכשנו העתק של הגליל של ההצהרה. תהיה זו ההזדמנות הראשונה לראות את זה בארץ".
פיייטנים בחצר המלך
יהדות איראן מתאפיינת בתקופות של פריחה משגשגת, שלאחריה באו ירידות קיצוניות במצבם של היהודים. "בתקופות הטובות הם השתלבו בתכנים המקומיים, תוך שמירה על זהות יהודית נפרדת", מספר שגב. "זה הביא ליצירה גדולה. סופרים יהודים חשובים כתבו אפוסים ושירים שיצאו מהטריטוריה היהודית, והפכו למופת של הספרות הפרסית. ליהודים היתה להם השפעה גדולה במוזיקה ובספרות המקומית. מאחר ולמוסלמים היה אסור לנגן, חלק גדול מהמוזיקאים בחצר המלך היו יהודים. בימים הביניים חיו בפרס פייטנים יהודים מפורסמים. אלא שהרבה מן היצירה אבד במהלך השנים, והיהודים העבירו את השירים והסיפורים בעל פה, בתוך המשפחה".
שגב אומר כי בראשית המאה העשרים החלה המהפכה המרכזית בקרב יהודי איראן, עם קבלת זכויות אזרחיות. "איראן החלה בתהליך של מערביזציה, ואנחנו רואים התפתחות אדירה בעיקר מבחינה כלכלית", אומר שגב. "היהודים הופכים מרוכלים זעירים - לאנשי עסקים".
לצד חיי המסחר והתרבות התקיימו, כמובן, חיי יומיום, על שגרת השמחות שבהן, ולהבדיל האבלות. "בני הקהילה היהודית ביטאו את התשוקות והפחדים שלהם באמצעות הקמעות", מספר שגב. "היה להם קמע הגנה מפני לילית - האחראית על גזילת ילדים, ומופיעה כדמות בעלת שיניים חדות, כאילו היא טורפת את הילדים. יש קמעות לפרנסה, בריאות, זוגיות ונישואים".
אנוסים באיראן
נושא הנישואין בקהילה היהודית האיראנית מרתק בזכות עצמו, ולא רק בשל נישואיה המפורסמים של אסתר למלך אחשוורוש. "מתוך רצון לשמור על הקהילה, נהגו יהודי פרס להשיא את ילדיהם בגיל מאוד צעיר", מספר שגב. "כשהיו אך בני 8-9 כבר היו מארסים אותם, וארבע שנים לאחר מכן היו נערכים הנישואים. כך אפשר לראות בתערוכה בגדי חתונה מיניאטוריים, כגון חליפות כלה המיועדות לילדות. לצד זה ישנם שטרי חתונה מעניינים. מאחר והיו מקומות שדרשו מהם להתאסלם, נהגו היהודים לשמור על זהותם בסתר, והיו עושים שתי תעודות נישואים: האחת בעברית והשנייה שטר חתונה מוסלמי, לפי התקן המוסלמי".
החיים הארוכים בפרס יצרו לקהילה היהודית גינונים משלה, אך גם סטריאוטיפים בלתי מוצדקים. "אומרים על יהודי פרס שהם קמצנים", אומר שגב. "אני לא יודע למה הסטריאוטיפ הזה נולד. אולי בגלל שהם היו אנוסים, אז היה להם חשש להראות עושר. אבל זו השערה שלי ואין לה שום בסיס מדעי. בכל מקרה, במהלך הכנת התערוכה היתה לי חוויה אחרת לחלוטין. גיליתי עדינות ורגישות עצומה, לצד נכונות מאוד גדולה לסייע. חלק גדול מהתערוכה מתבסס על פריטים אישיים שאנשים הוציאו מהבוידעם והביאו לנו. אני חושב שמדובר ביהדות שלא כל כך מכירים". עוד הרבה לפני אחמדיניג'אד והמהפכה האסלאמית ישנן עדויות לנוכחות ישראלית באיראן, מספר שגב. "זה פרק שנשכח, אבל בשנות ה-50 עד שנות ה-70 היתה נוכחות ישראלית דומיננטית למדי באיראן. יש לנו צילומים וסרטים המתעדים, בין היתר, את ביקור משה דיין באיראן. חברות ישראליות כמו 'כור' ו'סולל בונה' הגישו לאיראן סיוע הומניטארי ברעידת האדמה שהיתה שם. היו שיתופי פעולה כלכליים רציניים, ואפילו בית ספר ישראלי לילדי השליחים".