"הרוח בערבי הנחל", פיקניק ספרותי מושלם

"הדבר הנפלא ביותר בחופשה הוא אולי לא המנוחה שאתה נותן לגופך, אלא מראה כל הברנשים האחרים, העובדים בזיעת אפיהם". את המחשבה העמוקה והאגוצנטרית הזו הוגה אחד היצורים הכי חביבים בתולדות ספרות הילדים, הלא הוא החולד של"הרוח בערבי הנחל", ספרו הקלאסי של קנת' גרהם. היא היתה נכונה ב – 1908, כשהספר יצא לאור, והיא נכונה שבעתיים כשקוראים בו שוב, והסיפור על החולד ועכבר המים, הסמור ומר קרפד משיב על הקורא רוח נעימה וצוננת של ימים בטלים, ארוכים ומתוקים, בלב חורש טבעי ובריותיו הטבעיות, שנוהגות – כבדרך הטבע בסיפורי ילדים – כג'נטלמנים מושלמים לגמרי. ומה עושים ג'נטלמנים ביום אביב? יוצאים לפיקניק, כמובן: זה של "הרוח בערבי הנחל", לטעמי, הוא הפיקניק הכי מופלא שהתרחש אי פעם בין שורות של ספר, וללא ספק אחד הטעימים ביותר שניתן להעלות על הדעת.

סל נצרים, צלחות פורצלן ומפה משובצת

תרבות הפיקניקים של הג'נטלמן הכפרי, גם אם הוא עכבר מים, מחייבת קודם כל סל נצרים מיוחד, ובו מנשאים ורצועות מעור כדי לקשור סכינים ומזלגות וכפות –רצוי מכסף – למקומם הנכון, למען לא יעופו ויתפזרו עם טלטולי הכרכרה. צלחות הפורצלן המעודנות גם הן ארוזות היטב, כך שאפילו אם הג'נטלמן מכתת את רגליו עד למושבה נידחת של האימפריה – הודו, למשל – הוא סמוך ובטוח שכליו יגיעו ליעדם שלמים ונכונים לשמשו, בלי שריטה אחת באותיות המונוגרם המוטבעות עליהם. עוד נחוצה מפה משובצת, מעומלנת היטב, שתונח בזהירות על הדשא, ומפיות בד צחורות, ומנשאים קטנים לבקבוקוני האלכוהול המועדפים על הג'נטלמן, ומראשית המאה שלנו, כשהמציאו את התרמוס, גם מנשא מיוחד לזה.
את הסל עדיין ניתן להשיג באנגליה, על אביזריו ותכולתו ההכרחית, אבל הוא משמש בעיקר כפריט נוסטלגי בעידן של צידניות היי-טקיות. יש מי שמשקיע בו ממון ואפילו מייבא את הסל לישראל, משל היו גדות הירקון זהות בכל לגדות התמזה.

משקה לחפרפרים בלבד

ומה היה בו, בפיקניק הראשון מני רבים של עכבר המים והחולד, שהיה טעים כל כך וראוי כל כך להיחקק בזכרון? החולד התפתל מסקרנות כשרה את הסל המכוסה יפה ועזר לגרור אותו לסירה הקטנה של עכבר המים. זה מצידו מיהר להצטנע ולהבליע מלים.
ייתכן כי כבר עתה אתם מרימים גבה, שכן החולד – כך בתרגומו של אוריאל אופק, בהוצאת "מחברות לספרות" - מוכר לכם כ"חפרפר" דווקא, בתרגום של יונתן רטוש, בהוצאת זמורה ביתן, ועכבר המים הוא בכלל "עכברוש" בעיניכם. אם כך, זה מה שהעכברוש של רטוש אומר על תכולת הסל שלו: "בשר-עוף צונן בתוכו…לשונצוננתקדל-צונןבשרבקרכבושסלטקישואיםלחמניות ותכריכיפלפלבשרמבושלשכרגנברלימונדמיסודה", ומי שקרא את המלים המנוקדות ופענח אותן לאט לאט, עוד לפני שסופרקליפרג'ליסטי הגיח לעולם, נכונו לו רגעים ארוכים של חסד, גם בפענוח החידה וגם בקושיות שנותרו ללא מענה. לשון צוננת הבנו, קדל זה חזיר, אבל מהם אותם תכריכי פלפל מופלאים? ומהו שכר-גנבר? משקה של אלים בדמות חפרפרים?

תרגום חופשי

התרגום של אוריאל אופק הצטיין בדפוס מרווח, שורות גדולות וקלות יותר לקריאה,ושם עכבר המים מפטיר: "יש כאן עוף קר…לשונקרבשרבקרקרמלפפוניםכבושימלחמניות וכריכיחסהבשרמעושנצוףלימונדסודה".
ועכשיו הכל באמת מאד לא ברור. סלט הקישואים של רטוש הוא המלפפונים הכבושים של אופק, ושכר הגנבר היה לצוף – ומהו צוף בכלל? ורק רגע – איך היו "תכריכי הפלפל" ל"כריכי חסה"? ואיפה הקדל בתרגום של אופק? האם הצניעו אותו מטעמי כשרות?
לא הייתה ברירה, הלכנו למקור.
“There is cold chicken inside it…
coldtonguecoldham
coldbeefpickledgherkins
saladfrenchrollscresssandwiches
pottedmeatgingerbeer
lemonadesodawater”
ואז באה אנחה קולנית אבל לא בדיוק משחררת, מפני שעם הפענוח הסופי נעלמה גם החידה, ובמקומה, מה לעשות, חדרה ההכרה ששני מתרגמים מעולים נטלו לעצמם חירות יתרה או פשוט התרשלו. למה המציא רטוש את סלט הקישואים שלו, אלוהים יודע: אופק היה קרוב יותר למקור, אבל לא מדובר במלפפונים כבושים בנוסח עדות פולין, אלא ביצורים הגמדיים, המכוערים האלה שפוגשים בצנצנות מחו"ל: מין עוברי-מלפפונים עם פורונקלים, הידועים גם כקורנישון.
ומהו שיכר הגנבר שהיה לצוף? "ג'ינג'ר ביר" הוא משקה אנגלי נושן הידוע לנו גם כג'ינג'ר אייל. הנה, כך אבדה עוד פיסת מיסטיקה מן הילדות.
ותכריכי הפלפל העלומים אינם אלא הסנדביץ' האנגלי הכי מוזר והכי פופולארי בעבר, שבו כורכים בין פרוסות בחמאה צרורות של גרגר הנחלים, עשב קטון שטעמו מזכיר קצת צנונית וקצת ארוגולה. יש להשיג במרכולים.

מתכון פרידה

למרות משבר הבגרות המאוחר הזה, עדיין אפשר לשחזר את הפיקניק של חולד-חפרפר ועכברוש-עכבר. גם בלי סל. מלבד הקדל הצונן, שהוא האם קר, או מה שנקניקאים מקומיים בקיבוץ מזרע מכנים "שינקן צועני", הכל כשר והכל מצוי במרכולים. עם זאת, לא רק המפה המעומלנת תעניק לפיקניק הזה את איכותו הביתית הנושנה. גם לשון קרה ומבושלת, שאחיותיה במרכולים מלאות ניטרטים ופוספטים מיותרים לחלוטין. מתכון אחד, איפוא, לפרידה מן הילדות:
ראשית יש לפתח יחסי אמון עם קצב טוב. אחר כך מבקשים ממנו לשון עגל במשקל קילו אחד, לכל היותר. ובלי סימנים של אנקולים בקצה, בבקשה.
את הלשון אפשר וגם רצוי להדיח ולהמליח, לא מטעמי כשרות, אלא מטעמי טעם.אישפוז של חצי שעה בקערה ובה ארבע כפות מלח גס יעשה עמה חסד.
ועכשיו נוטלים סיר גדול בעל מכסה תואם שמתהדק היטב, ומשליכים לתוכו כך:
שני בצלים גדולים וקלופים
כרישה – רק החלק הלבן –חתוכה בגסות לשלישים
שני גזרים שטופים אך לא מקולפים
שני גבעולי טימין עתירי עלים
שלושה או ארבעה עלי דפנה
כתריסר גרגרי פלפל שחור, שלמים
שלוש שיני שום לא קלופות, שלמות
כפית סוכר אחת
לשון אחת.
על כל אלה שופכים מי-ברז בכמות שתכסה את הלשון היטב, מדליקים תחת הסיר להבה גדולה, מביאים לרתיחה, מקפים יפה, מנמיכים את הלהבה למינימום,מוסיפים מלח, מכסים את הסיר היטב-היטב ונמלטים מחום המטבח לשעתיים.
בתום שעתיים, מוציאים את הלשון מן הסיר, מניחים לה להתקרר מעט, ונועצים בעדינות להב של סכין חדה בין העור לבשר, כדי להפריד בין השניים. מקלפים את העור: אם יש לכם כלב, הוא יהיה אסיר תודה לעולמים על המטעם הלא צפוי. אם לא, אז לפח. את הלשון מחזירים לסיר, לבעבוע נוסף מתחת למכסה, לעשרים דקות.
זהו. לשונצוננת, או לשונקרה, תתקבל בתום כמה שעות, כך שיש להכין יום לפני הפיקניק.
אינני יודעת איזו מן הגרסאות העבריות חביבה עליכם, אבל הייתי תוחבת לפחות אחת בסל וקוראת בה, אחרי הסעודה. טוב שאת האיורים המופלאים של ארנסט שפארד, שהגה גם את דמותו הפיזית של פו הדוב, לא צריך לתרגם כלל.

עוד על פיקניקים תרבותיים ב"כתבות נוספות".