בציר טוב שמשתבח עם השנים

משפחה אחת מיני רבות מושלכת מביתה (עטיפת הספר)

משפחה אחת מני רבות מושלכת מביתה שבמדינת אוקלהומה במערב התיכון של ארצות הברית. עשרות שנות עיבוד חקלאי בלתי מתחשב באדמה, שנות בצורת ורוחות יבשות שנשאו איתן את הקרקע המדולדלת, הפריכה, מיכון חקלאי שייתר את עבודת החוואים הקטנים ומוסדות אשראי רעבתנים, כולם חברו לסלק את משפחת ג'ואד ממולדתה אל הלא נודע. תריסר, כמספר שבטי ישראל, הם יצאו לדרך. ביניהם טום, מי שהרג אדם, חזר מהגלות ומוציא את משפחתו אל הארץ החדשה.

ובאמת לאחר מסע ארוך בטנדר מאולתר לרוחב ארצות הברית, על פני הרים ומדבריות כשכספה המועט הולך ואוזל, מגיעה המשפחה אל הארץ המובטחת. ארץ זבת חלב ודבש, קליפורניה, אליה ממשיך לזרום עם גדול ורב, גברים ונשים בזקניהם ובצעיריהם שעזבו את בתיהם בנסיבות דומות. מרוששים כולם. נואשים למצוא עבודה. כל עבודה בכל שכר, ובלבד שלא למות ברעב.

המקומיים, תושבי הארץ שגזלו אותה מיושביה הקודמים האינדיאנים והמקסיקנים והתבססו בה, נחרדים מפני ההמון המציף אותם כארבה, ובה בעת אינם נמנעים מניצולם האכזרי. הצפת שוק העבודה מאפשרת להם לקצץ בשכר עוד ועוד, עד שאדם מתקוטט עם רעהו על יום עבודה ששכרו שווה לפרוסת לחם.

סלנג פוליטי 

את עצם הצורך בתרגום מחודש ל"ענבי זעם", הבהיר היטב חיים פסח באחרית דבר שכתב למהדורה הנוכחית. כמתרגם הספר אתייחס לשני אתגרים שעמדו בפני. האחד הוא לשונם של האוק'יז, בני אוקלהומה. מי שקורא את הדיאלוגים בספר או שומע אותם בסרט או במציאות, עשוי להגיע למסקנה שהם דוברים סלנג - עגה נחותה כלשהי של אנשים פשוטים חסרי השכלה או עידון. וזה מעליב.

אבל אחרי שאנחנו מתוודעים אל הדמויות ומאזינים לתוכן דבריהם, עלינו לשנות את דעתנו הן על האנשים והן על לשונם, שהיא מבחינתם שפה לכל דבר. מדובר על אנגלית ראויה לא פחות מזו שסטיינבק דיבר וכתב בה, או זו המדוברת ונכתבת בלונדון או ניו יורק. לכן בדיאלוגים בחרתי במשלב הדיבור הישראלי היומיומי, בפרט ה"משוּ", הטבעי לדוברי עברית בה במידה שלשון האוק'יז טבעית לדובריה.

האתגר השני היה האתגר הטכני: מכונאות רכב. סטיינבק, כפיצג'רלד בגטסבי הגדול, מזהה את טבעה הרצחני של המכונית, אבל מעמדה אצלו הוא רב ממדי. אחד ממאפייני החברה המתפרקת הוא אובדן יכולת הגברים לפרנס, ואיתו אובדן כבודם והיווצרות חברה מטריארכאלית. כך אומרת אימא ג'ואד: "תביא את המקל שלך, אבא/ כאשר יהיה אוכל ומקום מסודר לשבת בו, אז אולי תוכל להשתמש במקל ולצאת מזה בשלום.

"אבל אתה לא ממלא את התפקיד שלך, לא בחשיבה ולא בעבודה. אם היית, אז, יכולת להשתמש במקל, והנשים היו יכולות לעקם את האף ולשחק עם התינוקות. אבל אם תעיז לשלוף את המקל שלך עכשיו לא תצליף באף אחת אלא תילחם, כי גם לי יש מקל מוכן ומזומן".

שליטה גברית ברזי המכונית ב"ענבי זעם" (צילום: GettyImages)

במעמדם החברתי הנחות כל שנותר לגברים הוא שליטתם ברזי המכונית, יכולתם לתפעל אותה ולתקן אותה במו ידיהם בשעת הצורך. ענבי זעם רצוף פרטי פרטים של חלקי רכב, תחזוקתם ותיקונם, ומבחינתי - היות שכל תקלה מזערית מובילה אותי אל המוסך, אבל אני מאמין שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים - התבקשתי לזהותם בעברית ולתאר במדויק את הטיפול במכוניות ואת תיקונן. הדבר גרם לי הנאה מרובה עד כדי כך, שאני סבור שאולי הייתי מכונאי בגלגול קודם או שאהיה באחד מהבאים.

האמריקאי הנודד

אני משער שרוב העניין ברומן "ענבי זעם" מתרכז בנושא הקפיטליזם החזירי, ואולי בצדק. אבל אני מבקש להתייחס להיבט אחר של הספר. השאלה שעולה ממנו בעיני היא, מה לנו אזרחי ישראל, יהודים ושאינם יהודים, ל"ענבי זעם"? ומה הקשר בין עם נוודי שבעקבותיו קמה מדינת הרווחה הדואגת לכל אזרחיה מעריסה עד קבר?

התשובה לכך נמצאת בדברים שכתבה חנה ארנדט שנים אחדות אחרי שג'ון סטיינבק סיים את כתיבת "ענבי זעם" ערב מלחמת העולם השנייה, ובהם היא מתארת במדויק את מצבו של העם הזה: "מדינת האומה, מעצם אי יכולתה לספק חוק למי שאיבדו את חסותה והגנתה של ממשלה לאומית, העבירה את העניין כולו לידי המשטרה. זו היתה הפעם הראשונה שמשטרה במערב אירופה קיבלה סמכות לפעול מכוח עצמה, לשלוט ישירות בגורל בני אדם.

"בתחום אחד של החיים הציבוריים המשטרה שוב לא היתה מכשיר לביצוע החוק ולאכיפתו, אלא הפכה והיתה רשות פוסקת וגוזרת שאינה כפופה עוד לממשלה או למשרדי ממשלה כלשהם. כוחה ואי תלותה בחוק ובממשלה גדלו ביחס ישיר לגאותם של גלי הפליטים. ככל ששיעורם של חדלי האזרחות או של חדלי האזרחות בכוח עלה בכלל האוכלוסייה, כך גם גברה הסכנה של הפיכתה ההדרגתית של המדינה למדינת משטרה".

הדברים האלה מתייחסים לאירופה בשנים שבין שתי מלחמות העולם, והנה, פעם אחר פעם אנו מגלים את עם הנוודים האמריקני, פליטים בארצם, נתון לחסדי נציגי החוק: השוטרים, ו"סגני השריפים," (פקחים בתרגומנו) שאחראים על הכל. עד מהרה מתברר לנו שהם אינם פועלים משרירות לבם, אלא שהם בעצם משרתי האינטרסים - לא של כל תושבי קליפורניה, אלא של אילי ההון, הטייקונים, הנחושים בדעתם לנצל ולנשל את כל החלשים מהם.

כך מתאר זאת ג'ים קייסי בספר עצמו: "תראה, טום/ אנחנו באנו לעבוד כאן. הם אמרו שזה הולך להיות חמישה סנטים. היינו המון אנשים. כשהגענו לכאן הם אמרו שהם משלמים שניים וחצי סנט. מזה אי אפשר אפילו לאכול, ומי שיש

לו ילדים - אז אמרנו שלא ניקח את זה. אז הם גירשו אותנו. וכל השוטרים שבעולם ירדו עלינו. עכשיו הם משלמים לכם חמישה. כאשר הם ישברו את השביתה הזאת - נדמה לך שהם ישלמו חמישה?"

וכך טום ג'ואד אומר: "זו לא ארץ זבת חלב ודבש כמו שאומרים המטיפים. יש כאן משהו רע באוויר. המקומיים מפחדים מזה שאנחנו באים מערבה; ולכן הם שולחים פקחים להפחיד אותנו כדי שנסתלק".

בהקשר זה ארנדט כותבת: "שלילות אזרחות המוניות, כמו זו שהפעילה גרמניה הנאצית ב-1933 נגד כל הגרמנים המאוזרחים ממוצא יהודי, הקדימו בדרך כלל את שלילות אזרחותם של אזרחים מלידה שהשתייכו לקטגוריות זהות". במובן הזה, בני ישראל שיצאו את מצרים, ויהודי אירופה שאובדן האזרחות היה בבחינת מבוא להשמדתם, היו אחים לצרתם של הנוודים שגורשו מבתיהם במערב התיכון של ארצות הברית, ומצאו את עצמם בקליפורניה משוללי אזרחות בפועל. לכן אלה בינינו המטיפים לשלילת אזרחותם של אזרחים מלידה בקרבנו, כדאי שייקחו את הדברים לתשומת לבם.

גרשון גירון הוא מתרגם. "ענבי זעם", מאת ג'ון סטיינבק, הוצאת ידיעות ספרים