איש נשך אשך

אליפות בישול האשכים העולמית נערכת בסרביה כבר שבע שנים ברציפות. שמעתי לראשונה על האירוע הזה מחברה ועיתונאית לעניינים קולינריים שביקרה בו בשנה שעברה; היא נתקלה בדיווחים עליו כשחיפשה ברשת דברים מוזרים שאפשר לאכול במקומות מוזרים. השנה כבר הזמינו אותה להיות חלק מחבר השופטים. כחבר וכטבח מקצועי, הוזמנתי גם אני לשפוט את המאכלים. זאת היתה הצעה שלא יכולתי לסרב לה.

ממש לאחרונה ביליתי שבוע שיכור במזרח אירופה, אבל מעולם לא הייתי במקום כל כך - ובכן, מזרח אירופי - כמו סרביה הכפרית. הציפיות שלי מהאזור התבססו בעיקר על צפיות חוזרות ונשנות ב"בוראט", במיוחד בסצנות שבהן הוא עדיין בקזחסטן, ועכשיו אני מרגיש מוסמך לקבוע שהסרט ההוא היה קצת מהוקצע מדי. סרביה בהחלט מזכירה את הדקות הראשונות של "בוראט"; היא רק הרבה יותר שיכורה.

מאחורי אליפות האשכים מתנודד גבר בשם ליובומיר ארוביץ'. בחמישי בבוקר, יום לפני האירוע המרכזי, הגענו לביתו. הוא שלח את בתו, מלווה בשני חברים, לאסוף אותנו משדה התעופה בבלגרד ולהסיע אותנו במשך שלוש שעות לכפר נידח אי שם באמצע כלום. הגענו בשבע בבוקר. ארוביץ' היה

 שיכור. בלי לבזבז זמן הוא מזג לי כוס ראקיה, הספירט הסרבי הלאומי שממנו היה המארח שלנו שפוך עם הנץ החמה. הוא לא היה היחיד.

ראקיה, איך שלא תסתכלו עליו, הוא מון־שיין - ליקר ביתי, לא מאוד מוקפד ולא מאוד חוקי, שבמקרה הזה מזוקק משזיפים. כשזה טוב, זה טוב. כשזה רע, זה גורם להזיות. זה של ליובומיר ארוביץ' לא היה רע.

אם הייתם מעבירים את בית הכפר שלו לתל אביב, ארוביץ' היה הופך לפטרון של כל ההיפסטרים. גבר בן 47 עם שיער אפור קצוץ, משקפיים בעלי מסגרת זהב, תמיד לבוש בחולצה של אחת מאליפויות האשכים הקודמות ותמיד שמח מדי כבר בשבע בבוקר. היי, הוא היה יכול להיות הבעלים של בר בשם "קפה בלגרד".

בתוך הבית, מבנה מחוספס עשוי עץ ובטון שניצב בין הרים מוריקים וכביש ראשי משחיר, ארוביץ' הציג בפנינו את האיש שלצידו: "אני אוהב את דוקטור ספיבק. הוא החבר הכי טוב שלי". מפיו של הדוקטור היתה תלויה סיגריה בזווית שחיקתה את הבטן הענקית שנזלה לו מהג'ינס, שלתוכם נתחבה החולצה שלו. החיוך הענק שלו התפרס לאורך ולרוחב. הוא דיבר - לא אנגלית - בקול הכי חרוך ששמעתי מימי. בהמשך התברר לי שרופא הוא לא, למרות שהאיש חילק די הרבה מרשמים לראקיה. ארוביץ' סיפר שהם מנגנים יחד בלהקה, וספיבק הוציא את הגיטרה שלו וניגן את "בית השמש העולה". פרט לעיבוד המעושן שלו לשיר, את הצליל היחיד שנשמע בחדר הפיקה הלסת שלי שנפלה על השולחן.

כשהשיר הסתיים הכריז ארוביץ' על ארוחת הבוקר: סיר גדול מלא בחלקים פנימיים, ולצידו לחמניות, גבינות וירקות שהכינה סווטלנה, הגברת בבית. אני אוהב חלקים פנימיים כמעט כמו שאני אוהב את כל החלקים האחרים, אבל הקאימק של סווטלנה - האופה, הגבנית, הגננית - היה זה ששבה את ליבי. התענוג הבלקני הזה, גבינה עשויה מחלב פרה המבושל באיטיות עם 60 אחוזי שומן, מרגיש כמו פרי האהבה של חמאה וקרם פרש.

הגענו למתחם האליפות. כמו רוב המתחרים והצופים, את דרכנו לחלקת היער עשינו ב"יוגו", רכב מקומי על כל המשתמע מכך במקום שפעם קראו לו יוגוסלביה.

עם הגעתנו קיבלו אותנו בסעודה של סרטן נהרות טרי; הוא נלכד באותו בוקר בנהר שלאורכו הוקם המחנה של ה־Ball Cup (האליפות נקראת גם WTCC, ראשי תיבות של World Testicle Cooking Championship - ובצירוף מקרים שעוד עלול להקים כמה עורכי דין מרבצם, גם של World Touring Car Championship.

סאשה גריי, ארוחת בוקר 

כמעט אף אחד לא דיבר אנגלית. עברית היתה אפילו פחות שימושית. רוב האנשים פנו אלינו בסרבית עם מבט מקווה בעיניים; בתגובה הייתי מרים את הכוס שלי, צועק "זיבילי" כמנהג המקום, ודוחף עוד אוכל לפה שלי. מחסום השפה נפתר.

מאוחר יותר באותו יום הציג בפנינו ארוביץ' את ליליאנה - כתבת לשעבר של "רויטרס", דוברת אנגלית שוטפת, כובענית מקצועית וקוגרית אמיתית, בת 60 שאוהבת להסתובב בחצאיות קצרות. קראנו לה סקסי סבתא. היא, שיכורה כמו כולם, הניחה על ראשי את אחת מיצירותיה. כשביקשו מאיתנו לעמוד רגע ולהצטלם, היא עטפה את הרגל שלי ברגל שלה. "מעניין", חשבתי והבחנתי ביד של בחור מבוגר על התחת שלה. כמה שעות אחר כך היא הצמידה אותי למכונית ואנסה לי את הפה. זה היה סוף מרשים, גם אם מעט מערער, ליום הזה.

את הלילה עשינו בבית השמש העולה. בבוקר גררנו את עצמנו, הלומי הנגאובר, לעוד שולחן עמוס פינוקים של סווטלנה. לקינוח קיבלנו את הקפה הטורקי הטוב ביותר שטעמנו אי פעם. כשסיימנו לשתות קרא לנו ארוביץ' מהרכב שכבר הותנע והיה מוכן לנסיעה. המארח שלנו היה נרגש בבירור. אחרי הכל, האשכים היו בפתח.

חזרנו למחנה, ומיד התחלנו לאכול: נקניקיות תוצרת בית, מבחר סוגי קאימאק, תבשיל מסורתי של צ'ורבה מדגים, בשר לבן בצלייה איטית שמבושל עם כרוב בסיר חמר מעל מדורה, חזיר עסיסי צלוי על גחלים. ראקיה נמזגה ממאות בקבוקים שכיסו את כל השולחנות. בינתיים, במשך כל היום, הוכנו תבשילי האשכים: 13 קבוצות מתחרות בישלו 13 גולאשים על 13 מדורות. את התוצאות, הסבירו לנו, נטעם רק בערב.

במהלך היום הגיש ארוביץ' את "פרסי הביצים" - מין עיטור עוז שמעניק ה־Ball Cup לידוענים שונים. אחד הפרסים הלך לנשיא ארצות הברית, שדווקא לא נכח באירוע. "ברק אובאמה השתלט על העולם בתקופה הכי קשה פוליטית וכלכלית", השמיע ארוביץ' את הנימוקים לזכייה. "הוא הראה שיש לו ביצים".

ארוביץ' הוא המחבר של "מבשלים עם ביצים: ספר בישול האשכים הראשון בעולם". הספר כולל את המתכון שלו לפיצת אשכים, שבו הוא מתגאה במיוחד.

את האופציות הקולינריות הגלומות בביצים גילה ארוביץ' במסיבה בסוף שנות ה־80, שבה אכל גולאש ארנבים. באתר האליפות הוא מספר שכשהלך לישון הוא הרגיש "מאוד מגורה", וחווה גם "פרץ חזק של אנרגיה חיובית שהייתי חייב להשתמש בו איכשהו". אחרי "לילה סוער", חברים סיפרו לו על המרכיב הסודי בגולאש ההוא. זמן קצר אחר כך ייסד ארוביץ' את ה־Ball Cup כדי "לעזור לאפרודיזיאק החזק ביותר שקיים לכבוש את העולם".

בסוף הגיע הזמן לטעום כמה ביצים. אנחנו, השופטים, היינו נרגשים ושיכורים. כל התבשילים הונחו לפנינו על שולחן ארוך שתפס כמעט את כל המקום באוהל צר מאוד. דידינו סביב עם מזלגות פלסטיק בידינו, טועמים מכל מנה ומדרגים אותה על טעם ועל הגשה.

רוב המנות הוגשו על כלי פלסטיק, והשתעשעו עם רעיון הזין והביצים. למשל פלפל צ'ילי ארוך עם עגבנית שרי אחת מכל צד, ואגוזים - במובן של nuts, כן? - מפוזרים מלמעלה. אבל בזמן שההגשה היתה לכל הפחות יצירתית, באגף הטעם זוהתה בעיה רצינית: לכל המנות פרט לאחת היה מרקם גרגירי מטריד. הבישול האיטי גרם לאשכים להישבר ולאבד את טעמם; התוצאה, לפחות מבחינה פסיכולוגית, היתה תחושה לא מאוד נעימה שאתה טועם זרע. כל זרע, אינדיבידואלית.

רק קבוצה אחת עשתה את הדבר הנכון עם החלבון שלה: טיגון. בהתאמה, רק לאשכים שלה היה מרקם שמבחינתי ניתן לסבול. אבל מה, אף אחד לא הסכים איתי. כל יתר השופטים נהנו מהאשכים המבושלים עם האפטר־טייסט הזרעוני (אם כי בהיותי הטבח היחיד בחבר המושבעים, אני עדיין חש בטוח בדעת המיעוט שלי). לבסוף נספרו ההצבעות, כוסות הראקיה הורמו לחיים, והמתחרים התאספו מחוץ לדלת בציפייה. את המקום הראשון לקחה קבוצת "מרסו", שם שממש מתגלגל על הלשון אם שתיתם מספיק, עם גולאש אשכי חזיר בר ופטריות יער.

במהלך טקס הנעילה החל לרדת גשם, וכולם רצו לאוהלים שלהם. אני, שיכור וחסר אוהל, מצאתי את עצמי עם חברתי באוהל של סקסי סבתא. הצטופפנו שם עם ליובומיר ארוביץ', המאהב של סבתא (שתי טיפות מים טום פטי, נשבע לכם), ואופנוענית גרמנייה שנראתה לי מאוד מצודדת למרות הקונוטציות המובנות מאליהן של ילידת גרמניה בעלת מעיל עור ומידה מסוימת של לסבו־שיק. אם כי ייתכן שזאת היתה פשוט הראקיה, שהיא - תסמכו עלי - אפרודיזיאק יעיל בהרבה מגולאש אשכים.