כתבי ערוץ האופנה חושפים: כך אנו נכנסים למיטה

רונה מלכין אוהבת לישון בפיג'מות של אחרים

אף פעם לא הבנתי את הסיפור של כל הבייבי דולים המפונפנים וחליפות הפיג'מה היוקרתיות. כילדה היה לי אמנם מדף שלם של חליפות פיג'מה בכל צבע פסטל אפשרי, כולל אוברול ורוד וצמרירי (רכישת פיג'מות לנכדים היה הג'וב של סבתא שלי, והיא מילאה אותו במסירות ואדיקות), אבל ברגע שהאחריות על תכולת הארון עברה לידי - המצב הידרדר.

כיום ביני לבין הפוך אפשר למצוא בעיקר מכנסי טריינינג מהוהים, זכר לשיעורי התעמלות בתיכון, וכן סחבות שהיו פעם טישרטס. ברגעים קשים, אני משתעשעת בחליפת פיג'מה מקטיפה בפוקסיה מזעזעת שזינבתי מהארון של אמי (מיותר לציין שהיא מעולם לא הרגישה בחסרונה), אבל הכיף הגדול שלי (ואולי גם סוג של סטייה?) הוא לישון בפיג'מות שאינן שלי. מעניין למה.

• רונה מלכין היא כתבת בערוץ האופנה ובעלת המדור השבועי "הבזאר "
  

רועי שני

אין לי פיג'מה קבועה. אני לוקח את אחת הטי שרטים הנעימות (מבד דק ולא מציק) מהארון ותחתונים וזהו. אני לא מסוגל לישון עם מכנסיים, שתמיד איכשהו מתלפפות לי סביב הרגל, וגורמות לכך שאני קם במצב של כמעט נמק בכפות רגליים.

כך נראית הפיג'מה שלי. רועי שני (איור: רועי שני)

• רועי שני הוא מעצב גרפי וחצי מהצמד האמון על הטור השבועי "שורטס "
  

לאה גולדה הולטרמן ישנה בבגדים (!)

בימי החורף, יש לי פיג'מה אחרת בכל יום. הכל תלוי במה אלבש בתחילת היום, כי לקראת סופו, נוצר מצב שבגלל שהתקלחתי בבוקר (בימים הקרים אני מעדיפה לא להתקלח בלילה, אלא אם זו אמבטיה) ואינני עובדת-בניין, אני לא מחליפה בגדים בחוזרי הביתה, שם אני ממשיכה לעבוד. תכופות יוצא שאני עובדת על טקסטים ותמונות בלילה. אלו השעות השקטות והאהובות עליי. בשעות האלה, אני דבוקה ככל יכולתי אל מקור החימום בבית, והמעבר ממנו אל חדר השינה נראה מתיש וחסר פינוק עצמי.

ואז, באור הראשון של הבוקר, כשאני כבר נכנסת למיטה, אני דוחה את הקץ לגבי היציאה מן הבגדים ונכנסת איתם למיטה. אני פשוט נכנסת למיטה עם הבגדים ומתמכרת לאט לאט לחום שנוצר ממגע הגוף והשמיכה. כשמגיע השלב שבו אני מרגישה חום אמיתי, אני מתחילה לקלף את השכבות מעליי ונותנת לפריטים לגלוש משפת המיטה, אחד אחד. הפעולה הזו נובעת ממשהו באישיותי שאימי תמיד קראה לו עצלנות. אני מצדי מגנה עליו בכל תוקף וקוראת לו חופש. ומה וכמה נשאר עלי בסוף? את המידע הזה אני משאירה, ברשותכם, לעצמי.

• לאה גולדה הולטרמן היא צלמת, עיתונאית ובעלת הטור השבועי "נערת שוליים "
  

קרן אוחיון מתגנדרת עם חליפת שינה של סנופי

כל שנה אותו סיפור: הקיץ מפתיע כשהוא נעלם, והערבים הקרירים נמתחים לתוך לילה קר ממש, אפילו בתל אביב. לא נותר מקום לבחירה: חייבים לוותר על הגופיה והתחתונים, ולעבור לפתרון רציני יותר - בגדים למקלים ופיג'מות למהדרין. מסיבות שונות, אני לא סובלת פיג'מות מהסוג שהוא בעצם שואו של בגדים מהוהים, מרוטים או מוכתמים. זה שאני בבית, לא אומר שאני צריכה להיראות כמו הסחבה שאמורה לשטוף אותו.

 זאת לא קרן, זו רק הפיג'מה שלה (צילום: רונן פדידה)

כמו במלבושים שאני בוחרת לי ליציאה מחוץ לבית בכל שעות היממה, גם בבית אני רוצה שיהיה לי נוח ואני רוצה להיראות סביר כדי לא לקום בבוקר ולהיבהל מול המראה. השנה, מסיבות מזגניטריות (המזגן מפרפר את פרפורי הגסיסה ואני ממעטת להפעילו) אני בפיג'מה שגם נראית סבבה, גם אופנתית במידה סבירה (הצד החיצוני שלה דמוי קטיפה) וגם נוחה. אפילו יש לה סנופי סמלי על הקפושון(אחרי הכל, סנופי וחבריו מיועדים אחרי גיל מסוים - נגיד, כיתה ב' - לאזורים מוצנעים יותר כגון הסלון וחדר השינה), כך שאני חשה עצמי בפיג'מה, למרות כל הודה והדרה.

• קרן אוחיון היא עורכת אתר לאשה
  

סימה שושן משקיעה בחליפות חורף

אני פריקית של פיג'מות. ברגע שאני מגיעה הביתה לנחיתה הסופית, אני ממהרת להחליף ללבוש בית, שלרוב כולל מכנסי טריינינ'ג, טישרטים או גופיות סבא חלקות (קצרים וארוכות, תלוי בעונה). בשנתיים האחרונות חוויתי מהפך, והגעתי למסקנה, שכן גם הלבוש הביתי מצדיק תקצוב עצמאי, ולא הולם לו שאפריש לו שאריות והשלמות שאגרתי על הדרך. וכך, מידי עונה אני מקפידה לרכוש חולצת שינה חלקה מבד נעים,או עם אפליקציה מעניינת (מפתח כפתורים, או הדפס מעניין) בשלוב מכנס קליל ועם עדיפות לכותנה מצבע שחור או אפור כהה. הסט שלי בימים אלה מורכב ממכנסי בד דקיקות בגזרה ישרה עם שרוך משובץ (שחור-לבן) של טווני פור סבן , וחולצת כותנה ארוכה בגוון שמנת עם הדפס גותי שקבלתי במתנה מחברתי הטובה.

• סימה שושן היא כתבת בערוץ האופנה
  

יערה אוחיון ישנה עם פיג'מות כותנה וטייצים מחוררים

אף פעם לא הייתי מאנשי הפיג'מות. בתור בגדי שינה היו לי שני טייצים, אחד אהוב במיוחד, עם חור בברך שהלך וגדל בהתמדה עקשנית, וכמה חולצות שעשו יותר מדי סיבובים במכונת הכביסה. הסיבה, אגב, מאוד פשוטה - עד לא מזמן פשוט החזקתי בדעה מגובשת שלהוציא כסף על בגדים שבין כה אף אחד לא רואה, זה מטופש, במיוחד כשאפשר לתעל את הכסף הזה לרכישת בגדים שאנשים כן רואים.

אבל ערב אחד יצא לי לישון אצל חברה שדווקא כן מאמינה ברכות שיש לבגדי השינה להציע, ומאז, בכל פעם שיורד גשם, נשלפות הפיג'מות לאחר כבוד. את הטייץ הדהוי שלי, זה עם החור בברך (כן, נועם, יבוא יום ואני אזרוק אותו) החליפו פיג'מות רכות ומלטפות, מאה אחוז כותנה. אבל רק בלילות קרים במיוחד. בשאר הזמן אני שומרת אמונים לטייץ עם החור. גם ככה אף אחד לא רואה.

• יערה אוחיון היא כתבת בערוץ האופנה
  

הילה רגב חורפת בפלנל ופסים

הירושלמית הפנימית שלי קיבלה במלתחה מוכנה את ניצוצי החורף בשבוע שעבר. כובע פרווה? יש. מגפי גומי תכולים? יש. כפפות צמר? במבחר צבעים, עבודת יד. רק סוגית הפיג'מה הותירה אותי מבולבלת. בעוד על ההר, הייתי רגילה להצטנף במבודד חום תרמי, עדיף עם הדפסי פינגווין. החיים בשפלה מאידך אילצו אותי לבחור: כותנה, סאטן או קטיפה. מסתבר כי גם בחדר המיטות עלי לשמור על פאסון תל אביבי אופנתי, גם אם המחיר הוא נוחות או היפותרמיה. לבסוף נבחרה פיג'מת פלנל נעימה, פסים והכל שתאפשר לי להצטנף כאחרונת הקלישאות מתחת לפוך ועדיין לשמור על מראית עין של קוליות, לפחות מול עוד פרק מאכזב של גלי (glee).

• הילה רגב היא כתבת בערוץ האופנה
  

רועי ירושלמי מנמנם עם פייר קארדן

בשיאה של מגפת הזכיונות של פייר קארדן, בערך בתקופה שניתן היה להשיג גם קופסאות סרדינים עם הלוגו המסולסל שלו, קרובי משפחתי באיסטנבול רכשו את הזכיון לייצר פיג'מות הנושאות את שמו של גאון האופנה הצרפתי. המהלך הזה הביא לשני שינויים בחיי. הראשון הוא שבת דודתי התעשרה עד מאד (ועד היום אני מתקנא במיני-קופר שקנו לה בסיום התואר הראשון) והשני הוא שמעולם לא חסרו לי פיג'מות. בכל חג, יום הולדת, או סתם היתקלות ברחוב, אני ואמי היינו מקבלים סט, כי ככה זה שיש לך בת דודה שמסתובבת ברחבי העיר עם בגאז' מתפקע בחליפות פיג'מה בכל מידה וצבע. 

בקיצור, מאז גיל בר-מצווה, אני ישן מדי חורף עם פיג'מה של פייר קארדן. אמא טרחה לשמור אותם במשך שנים בניילונים המקוריים ועד גיל 25, פתחתי בכל שנה סט חדש, כאשר הפורמה שלהם הייתה זהה: מכנסיים דקיקות בצבע חורפי, וחולצה שהיא מעין טריינינג עם הדפס משתנה. לאורך השנים היו לי דובוני פדינגטון, הדפס פייזלי, עוגנים, ירחים ושמשות, ופרסות סוסים. אבל הפייבוריטית שלי הייתה תמיד הפיג'מה הראשונה שלי: ירוקה, מכותנה מצרית בוהקת, עם כיס בקדמתה ומכנסיים בנוסח עדות עלי באבא, רחבים בצלליתם וצרים בקרסול. למרבה הצער, כל הפיג'מות אבדו לי במעבר הדירה האחרון, לפני מספר חודשים. הנחמה היחידה שלי היא שאני נוסע לבקר את משפחתי בתורכיה בפסח ועל הדרך גם להתחדש בפיג'מה חדשה (או אולי שתיים, אם יתמזל מזלי ואתקל בקוזינה שלי ברחוב).

• רועי ירושלמי הוא עורך ערוץ האופנה של Ynet-לאשה