זכויות אדם? ללמוד מישראל

קו מתוח מחבר בין מלחמת לבנון השנייה, מבצע "עופרת יצוקה" והלחימה בטרור ב"שטחים" לבין העימותים הקרבים עם חיזבאללה בצפון ועם חמאס בעזה. דו"ח גולדסטון והשלכות המשט הטורקי רק העצימו את הזיקה הזאת והבהירו כי על מדינת ישראל ליזום שינוי יסודי מרחיק לכת בתפיסת המשפט הבינלאומי את העימותים נמוכי העצימות שעיקרן טרור לשמו.

המשפט הבינלאומי, המתיימר לאזן בין זכויות האדם לביטחון המדינה בזמן מלחמה, מושתת על תקנות האג העתיקות (1907) ועל אמנת ז'נבה הישנה נושנה (1949). אבני הדרך המשפטיות הללו, שעיקרן בלחימה קונבנציונאלית ואנאכרוניסטית, אינן עוסקות ולו ברמז באפשרות שמחבל ישגר טיל מתוך גן ילדים, או שמחבלת מתאבדת בהריון תפעיל מטען שעל גופה, או שקבוצת מחבלים תשתמש במסגד או במנזר, בית חולים או בית יתומים למימוש זממם.

ארגוני הטרור, שאחרי מלחמת העולם השנייה דאגו להטמיע במצעיהם האידיאולוגיים את ההסתתרות בתוך ומאחורי סמלים של אנושיות צרופה כדי להשיג את מטרתם הקטלנית. א-סימטריה זו היא בעוכריו של המתגונן מפני הטרור, וישראל נחשבת לאחת המדינות הפגיעות ביותר בתחום זה.

ישראל איננה ארה"ב ואין הכוונה רק לחריגות בבתי הכלא בגוואנטנמו. מיד אחרי "אסון התאומים" בספטמבר 2001 יזם שר המשפטים האמריקני, ג'והן אשקרופט, חקיקה שנודעה בשם "אקט הפטריוט" (Patriot Act) בה הוסרו באופן דרמטי, הגבלות מרכזיות על הסוכנויות האמריקניות הנלחמות בטרור והותרו פגיעות חסרות תקדים בזכויות האדם. כן, אמריקה הגדולה התירה, לא פחות, יירוט מטוסים אזרחיים עמוסי נוסעים הטסים מעל הבירה וושינגטון!

אשקרופט נטל על עצמו את תפקיד אלוהים וקבע מי יחיה ומי ימות בשם הביטחון המקודש. ישראל איננה בעמדה שתוכל לאבד את עשתונותיה כאמריקה, ולשבור שיאים חדשים בקידוש הביטחון הלאומי על חשבון זכויות האדם. אנו עדיין מתווכחים על פסיקת בג"ץ בנושאים כמו: "נוהל שכן" ו"לחץ פיזי מתון על פצצה מתקתקת".

ללמוד מישראל

ויליאם ברנן, מגדולי השופטים של בית המשפט העליון האמריקני אמר בעקבות אירועי האינתיפאדה הראשונה ב-1987: "ישראל, ולא ארצות-הברית, היא התקווה לבנייתן של הלכות שיפוטיות השומרות על זכויות אדם כנגד הדרישות של ביטחון לאומי... מדינות העולם, אשר יעמדו בסיכונים פתאומיים לביטחונן, יביטו על ניסיונה של ישראל בטיפולה במשברה הביטחוני הנמשך, ועשויות למצוא בניסיון זה את המומחיות לדחות טיעונים ביטחוניים שישראל מצאה אותם כחסרי יסוד ואת האומץ לקיים זכויות אדם שישראל מקיימת אותן בלי לפגוע בביטחונה...".

כשהיא מצוידת בארגז כלים מוסרי ומקצועי כאחד, ישראל חייבת ליזום קמפיין בינלאומי לשינוי כללי ההתנהגות בתוך המסגרות המשפטיות הבינלאומיות המחייבות. נוכח הטרור הלובש פנים חדשות כמו: ארגוני טרור חסרי מדינה כאל-קאעידה, ארגוני טרור נתמכי מדינה בסגנון חיזבאללה, מדינות טרור נוסח איראן ו"משטי שלום" שכל כולם מלחמה - ראשית, על ישראל להיערך לבאות באופן שונה, ושנית - עליה לרתום כמה שיותר מדינות וגופים בינלאומיים למאבק זה. ישווה לכך אולי רק המאבק למיגור הפיראטיות במאה ה-18, שהוכיח כי רק מאמץ מערכתי בינלאומי כולל יוכל לגבור על האיום.

סביר יהיה להניח שמדינות ערב ומרבית המדינות המוסלמיות וה"בלתי מזדהות" לא ימהרו להצטרף לקריאה הזאת (לפחות בפומבי). גם מדינות

 נאורות, שטרם זכו לטעום מהא-סימטריה הזאת, לא תמהרנה להתייצב בשורה אחת עם ישראל. למרות זאת על מדינת ישראל להציג אלטרנטיבה מעשית לאנאכרוניזם של המשפט הבינלאומי בנושא הטרור על מניפת צורותיו ולצאת עם יוזמת שינוי.

יש ללמוד מהניסיון: ישראל היתה חלוצת הבידוק הביטחוני המחמיר במטוסיה, תופעה שבוקרה קשות על-ידי המערב, אך אחרי "אסון התאומים" באה "הנקמה המתוקה" - מרבית שדות התעופה הגדולים בעולם הזמינו מומחים ישראלים לתכנן את הרה-ארגון שלהם. ישראל גם לא חששה לתקוף את הכור העיראקי באוסיראק ב-1981, ו"זכתה" אז למטר של בקורות קשות. אך כאשר לחמה ארה"ב בסדאם חוסיין ב-1991 אמרו אמהות החיילים בחוצות ניו יורק ווושינגטון - "אלוהים, ברך את ישראל". הגיע הזמן שניזום אקט אנטי טרוריסטי שהעולם יאמץ בפחות מעשור.