חיות בסרט: קולנוע לנשים חרדיות

אין להן פרימיירה נוצצת, ואולמות הקולנוע המרווחים עם הפופקורן נשארים בינתיים בגדר חלום רחוק. אך בעוד שהעולם כולו עבר להתכרבל מול המסך שבסלון, הן בוחרות לצאת החוצה, להיפרד מ-60 שקלים לטובת כרטיס, ולהצטופף באולם הומה וגדוש, מול מסך מאולתר.

במקרה הטוב, יימצא כיסא פלסטיק לישיבה. במקרה הרע, מדובר בשעתיים וחצי בעמידה. אך חוסר הנוחות לא מפריע להן לבוא בהמוניהן שוב ושוב להתייצב חדורות ציפייה לחוויה החדשה שתוקרן על הבד. אם חשבתם שראיתם הכול בקולנוע, תכירו ז'אנר חדש - סרטים לנשים חרדיות.

סינמה פרדיסו זה אנחנו

לפני כעשור וקצת, סרטים "תמימים" כמו "סוד הגן הנעלם" עוד הוקרנו בסמינרים של בית יעקב למשל, אלא שאז הגיעו איסורים גורפים יותר מצד הרבנים, והולידו את הצורך באלטרנטיבות. הסרטים החרדיים שעל דיסקים הפכו מזמן לנפוצים, אבל הקולנוע הנשי במגזר, שהתחיל בגישוש זהיר, הפך לאחרונה למעצמה.

"ההתחלה הייתה קצת כמו ראינוע", אומרת היוצרת ריקי יעקובוביץ'. "דינה פרלשטיין, שנחשבת ליוצרת הראשונה של עולם הסרטים החרדי, התחילה מאוד בזהירות. צילמתי לה תמונות סטילס שיהיו מאוד אמנותיות, והן הוקרנו בשילוב מונולוג ברקע - וזה עבר. אחר-כך 'העזנו' לעשות חצי חצי, לשלב תמונות עם קטעי סרט - וגם זה עבר. משם הדרך לסרט באורך מלא הייתה פתוחה".

בינתיים, מדובר בבילוי עונתי, ועיקר ההקרנות מתרכזות סביב החגים פסח וסוכות. אך לאט ובטוח נכבשים מועדי צפייה נוספים. חנוכה האחרון היה משופע בלא-מעט סרטים חדשים, בהם: "רוחות באחוזה" של הבימאית הוותיקה דינה פרלשטיין, "מנעי קולך מבכי" של הבמאי ניסים ורטה ו"שרה" של טלי אברהמי. מועדי ההקרנה מסביב לשעון כיכבו על לוחות המודעות בריכוזים החרדיים.

ובכל זאת, על הצגה קבועה, או בילוי שבועי, לא מדברים. זה מזכיר יותר מדי את מה שמקובל בעולם שבחוץ. "זה חייב להיראות כהפקה מאולתרת". אומרת רותי לביא, מפיקת סרטי נשים במגזר. "ההקרנה

לעולם תהיה באולם לבריתות או בית ספר. גם אם יש קולנוע באזור, אף אחד לא יעלה על דעתו להשתמש בו. בריכוזים חרדיים שבערים חילוניות נעזרים לפעמים בהיכל התרבות המקומי".

יהודה גרובייס, מפיק ובמאי חרדי ותיק, סבור שהבעיה היא דווקא תקציבית ולא אידיאולוגית. "אם הייתה אפשרות כלכלית להקים אולם קולנוע איכותי ומרווח במרכז בני ברק - ברור שהיו הולכים יותר".

יעקובוביץ', שסרטה "דפים ברוח" זכה להצלחה, מתארת טרנד הנמצא בשיאו: "זה כמו הקולנוע בשנות ה-30. כל פעם מדהים אותי מחדש לשבת באולם מלא נשים ונערות בכל הגילאים, חלקן עם תינוקות על הידיים, ולשמוע את הבכי הקולקטיבי בקטעים המרגשים. 'סינמה פרדיסו' זה אנחנו".

ואיפה הגברים בכל הטררם הזה? לא בפריים. לדברי המפיקה לביא, "גברים חרדים לא יצאו לבלות יחד בערב, כמו שעושות הנשים. זה לא מקובל. תמיד יהיה מי שיגיד שזה 'ביטול תורה' וימלא את הרחובות בפשקווילים נגד. הקולנוע החרדי הוא ברובו המוחלט נשי נטו".

ואיך אפשר בלי חותמת כשרות?

המפיקה לביא אומרת כי לעת עתה, הרבנים מתייחסים לעסק בהסכמה שבשתיקה. "אף אחד לא יבוא ויגיד בפומבי 'סרטים חרדים זה מותר'", היא טוענת. "אבל בדיעבד מבינים את הצורך בתרבות חינוכית משלנו, גם באמצעות המדיום הזה. ברור לנו שלא יתנו לזה 'הכשר' גורף וכל מי שמעורב בתעשייה יודע שביום שרב מרכזי יוצא מכתב התנגדות - הכול יכול להיגמר".

בינתיים, יוצרי הסרטים במגזר צריכים לעבור תהליך אישור מגורמים שונים כדי שהסרט יאושר להקרנה. מעין ועדות צנזורה קהילתיות מפקחות, כל אחת בדרכה, על איכות הסרט ותרומתו החינוכית והערכית. סתם סרטים לשם סרטים לא מאושרים לצפייה.

לדברי היוצרים, אחד הגורמים שעוסק בנושא הוא הרב מרדכי בלוי מ"משמרת הקודש והחינוך", שדואג להעביר את הסרט המדובר לביקורות רבנים. חלק מהיוצרים פונים לוועדה בסמינר הרב וולף - מוסד חינוך לבנות מהוותיקים בבני ברק.

יעקובוביץ', מספרת שפנתה בעצמה לכמה מחנכות חרדיות מהסמינרים הבולטים בארץ ואירגנה להן "הקרנה פרטית", כדי שיחוו את דעתם על הסרט. "אצלי היה ברור שזה קודם כל עובר אותן. ברגע שהם משבחות ומהללות, אני יודעת שעשיתי את העבודה שלי כמו שצריך - והמסר עבר. לא פעם ולא פעמיים ניגשת אלי מורה ואומרת שמה שהסרט שלי עושה, גם אלף הרצאות לא יעשו".

אך מאחורי הקומפלימנטים מסתתר גם קושי. "יש אינספור מגבלות על הנושאים שמותר להציג. זה כמו לכתוב עם ידיים קשורות מאחור", מתארת יעקובוביץ'. "אפילו אי-הסכמה מינורית בין בת לאמהּ זה לא משהו שיעבירו. גם התנהגות פסולה, אפילו אם היא מתוקנת בעתיד, למשל כמו סחיבת ממתקים - לא תעבור. אלימות זה משהו שלא יהיה בסרט לעולם. ועל דרמות שכוללות גבר ואישה - אין על מה לדבר. אפילו 'סתם' גבר ואישה באותו פריים ייפול בוועדה".

בסרט האחרון קיבלה יעקובוביץ' "היתר" לשלב בפריים נפרד גברים, לטובת בניית עלילה אמינה יותר. מחווה נדירה לכל הדעות ."לא פשוט ליצור סרט שגם יהיה טוב ברמה קולנועית, וגם יהיה אמין בעולם 'נטול גברים'", היא מסבירה.

תכינו את הממחטות

אז מה החרדיות מעדיפות בסרט שלהם? "אימוץ זה משהו שעסקנו בו רבות", אומרת לביא. "תינוקות חטופים, אימוצים שחושפים קשרים מהעבר. דרך תינוק ואֵם אפשר לייצר לא מעט דרמה. גם מחלות - רצוי קשות וסופניות - הן נושא טוב לדמעות".

"בסרט 'שמלת כלה', של יהודה גרובייס לדוגמה, יש סיפור שלם סביב כלה חולה בלוקמיה, עם תורמת שמתחרטת, והכלה מתה. ואז התורמת נהיית חולה, ואמא של הכלה, בזכות פריצת דרך רפואית, מצילה אותה ומעניקה לה את שמלת הכלה של בתה. עשו שם דרמה יהודית שלמה, של מחילה, חרטה. היה להיט לא נורמלי הסרט".

אבל לביא מבטיחה לחילוני שייכנס באמצע שהוא לא יבין על מה המהומה. "זה בעיקר יעורר בו גיחוך", היא אומרת. "מבחוץ, רוב הסרטים של הקולנוע הנשי-חרדי נראים נחשלים. הבנות שממלאות את האולמות הן ברובן צעירות. הן רוצות לבכות ולהתרגש, סרט שיצאו ממנו בלי בכי, נחשב לסרט חלש. הדרמות המינימליסטיות שהצופים בעולם כולו התרגלו לראות לא יעבדו אצל הקהל הזה. רוצים קיטש, וכמה שיותר. טלנובלות, אבל עם מסר חינוכי.

"אני מאמינה שאולי עוד כמה שנים הקהל יהיה בשל למשהו יותר 'רציני'. הסרט 'דפים ברוח', שהוא דוקו-דרמה היה התחלה טובה בכיוון, אבל הדרך ארוכה".

אחיותיי גיבורות המשחק

ואם כתיבת תסריט ומשוכת הצנזורה לא מספיקים כדי להרתיע את היוצר החרדי ולדלל את המתחרים, בסוף מגיע גם שלב בחירת השחקניות - ואז העלילה מסתבכת לחלוטין.

"זה לעבור מסע ייסורים קשה", אומרת יעקובוביץ'. "את השחקניות החרדיות הטובות בדרך כלל אין אפשרות לקחת. אף הורה חרדי לא יסכים שהבת שלו תשחק בסרט, אפילו אם הוא 'כשר'. זה יהרוס לה את השידוכים ויקלקל את המעמד שלהם בעולם החרדי, מי צריך את הכאב ראש הזה?"

גרובייס מעדיף במופגן לקחת שחקנית מקצועית, שהיא לרוב חילונית או דתית לאומית. "אם היא מקצועית זה יעבור חלק", הוא מבטיח. "זו לא בעיה ללמד שחקנית מקצועית לברך בהברה יידישאית, קצת ניקוד, חזרה אחת או שתיים והעסק זורם".

למעשה, הז'אנר עמוס בשחקניות דתיות-לאומיות שמככבות על המסכים. אפילו חילוניות למהדרין מצאו פרנסה על הסט. הדוגמנית והשחקנית ליאל דניר התחילה את דרכה בסרטים החרדיים. גם שרון ליפקינד, שראיתם אותה ב"סרוגים" היא כוכבת לא קטנה, שהצליחה להיכנס לנעלי נערה מ"בית יעקב" בסרט "מנעי קולך מבכי" ולעבור את מבחן האותנטיות המחמיר, מול קהל של צופות חרדיות.

ליפקינד מעידה שההצלחה במשחק הייתה הודות לתלבושות: "כשאת מתלבשת ארוך וסגור, אוטומטית התזוזה משתנה. הכול הופך ליותר עדין ומדוד.

ההליכה נראית אחרת בחצאית, אין מה להגיד.

"אני גם בן אדם מאוד מאמין, זה לא בא לי משום מקום. אני מאוד מאמינה בכך שאמונה יוצרת מציאות, וזה התחבר לי טוב לדמות. מצד שני, יש פה הרבה למידה וניואנסים שצריך להפנים".

"הכוכבות" החרדיות, ויש כאלה פה ושם, לא אוהבת את תשומת הלב סביבן. חתימות הן לא מחלקות והערצה לדמיות הפיקטיביות, לשמחתן, עוד לא חצתה את גבולות המגזר. חני שטרן, שכיכבה בסרט "מנעי קולך מבכי" כדמות 'הרעה' מספרת על חוויה חד-פעמית, שלא תחזור על עצמה. "נהניתי כן, לא הזדהיתי עם הדמות, בהחלט", היא אומרת. "אצלנו לא כל-כך מפנימים את הקונספט שזה נטו משחק. הכי מעליב היה לצאת מהסרט ולשמוע 'וואוו זה בול את!' זה היה פוגע".