בואו פשוט נקשיב למוזיקה

"השלכתי בקבוק תבערה על הקריירה שלי. לפעמים חשבתי להתאבד, אבל עכשיו אני חוזר". כה אמר קניה ווסט, האיש שבילה שנה בגלות בגלל רגע אחד של טמטום. זה קרה ב־13 בספטמבר 2009, בטקס חלוקת פרסי אם.טי.וי: טיילור סוויפט עלתה לבמה כדי לקבל את פרס הווידיאו הנשי הטוב ביותר כשלפתע הסתער עליה ווסט, חטף לה את המיקרופון והתחיל לצווח שהפרס מגיע לביונסה. זוכרים? הניגוד בין הפרצוף החיוור של זמרת הקאנטרי בת ה־19 לאנרגיות המוזרות של ווסט, שחזר שוב ושוב על המשפט I'll let you finish, הפך לזהב אינטרנטי. ווסט מצידו הפך לבדיחה. אבל מה כל זה אומר על העתיד של האיש המוכשר הזה, שחוזר עכשיו למרכז תשומת הלב בשיטה הישנה והטובה של הוצאת אלבום חדש?

בשנה האחרונה ניסה ווסט להתנצל על הטיילורגייט ההוא בכל דרך אפשרית: בשיחה עם סוויפט עצמה, בראיונות לטלוויזיה, בבלוג, בטוויטר. אבל שום דבר לא עזר. מה גם שפתאום כולם נזכרו איך שנתיים קודם לכן, כשבריטני ספירס עקפה את ווסט במרוץ לבחירת מנחה הטקס, הוא פלט ש"אולי הצבע שלי לא מתאים". ככה עושים? שולפים את קלף הגזע? זה אולי עבד אצל אבא שלו - ריי ווסט, מחלוצי תנועת הפנתרים השחורים בארצות הברית - אבל ווסט ג'וניור הוא הכי לא שחור־דפוק שיש.

"ש־ני לוחות הברית"

כשחושבים על זה, ייתכן שגם התגובות הקיצוניות למאורעות ה־13 בספטמבר באות מהמקום הזה: הרי כל הקטע של ווסט, שגדל בשיקגו אצל אמא שהיתה פרופסור לאנגלית לפני שפרשה כדי לעזור בניהול הקריירה שלו, זה שהוא מעולם לא שיחק אותה גנגסטר מהשכונות. בניגוד לחלק מעמיתיו, שמשוכנעים שהם עדיין בהוּד (וחלקם אכן שייכים לשם נפשית ומעשית, כפי שמוכח שוב ושוב במקרה של ליל ווין) הוא תמיד היה שייך לאגף היותר אינטליגנטי של ההיפ־הופ. הרי האיש הוציא שלושה אלבומים - מ־The College Dropout ועד Graduation - בהשראת החוויה של רכישת השכלה גבוהה. מה לו וליציאות של גנגסטה?

לא יעזור כלום: ווסט בן ה־33, שבתחילת הקריירה המוזיקלית שלו הפיק לאחרים, הוא לא עוד אחד שבא להרביץ כמה ג'ובות ולקלל כמה ביצ'ז. לראיה, הבנאדם הודה שבזמנו הפנוי הוא מעדיף בכלל לשמוע רוק ולא ראפ. ובעולם ההיפ־הופ, שבו הקהל מצפה ל"קרדיט רחוב" - שזאת דרך מכובסת לומר שתעודת היושר הכי טובה שלך היא תיק פלילי משכנע - לא היה לו מה להציע חוץ מכישרון. מנכ"ל הלייבל רוק־א־פלה סיפר פעם שכשווסט הצעיר בא להשמיע את החומרים שלו בפעם הראשונה, הוא לבש חולצת צווארון ורודה ונעל נעלי גוצ'י; היה ברור לכל בר־דעת שאם הוא בילה פעם ברחוב, זה כי הוא יצא מהבית בלי מפתח. האנשים של רוק־א־פלה ראו, שמעו ואמרו "ניגר, פליז".

בסופו של דבר, הקריירה של ווסט יצאה לדרך בזכות תאונת דרכים. ב־2002, במהלך נסיעה ברחובות לוס אנג'לס, הוא נרדם על ההגה וכמעט נהרג. הרופאים סגרו את הלסת שלו בחוט תיל, ובמהלך השיקום הממושך הוא הקליט את Through the Wire - שיר שהתאפיין, באורח בלתי נמנע, בראפ עמום ולא ברור. דווקא ההקלטה הזאת שיכנעה את מנהלי הלייבל לתת צ'אנס לווסט, השתלשלות אירועים שהוציאה ממנו את אחד הציטוטים היותר מוצלחים שלו: "מוות הוא הדבר הכי טוב שיכול לקרות לראפר", הוא אמר למגזין טיים, "אבל גם כמעט מוות זה לא רע".

אלא ש"כמעט מוות" זה גם תיאור די נאמן של השנה האחרונה בקריירה של ווסט, והוא יודע שיש לו זמן מוגבל לחזור מהכמעט־קבר לפני שיהיה מאוחר מדי. אז עכשיו, אחרי שגזר על הפה הגדול שלו חצי שנה של שקט מוחלט, הוא פתח מבערים במטרה לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב: להשאיר את כל עולם ההיפ־הופ דבוק בקנאה לתחת שלו.  

את כל זה אמור לעשות האלבום החדש, My Beautiful Dark Twisted Fantasy, שיעלה על המדפים ממש ביום שהגיליון הזה ירד לדפוס. האנשים שבאו לסייע כאן לווסט יוצרים רשימה לא פחות ממרשימה: ביונסה, ג'יי.זי, M.I.A, אלישיה קיז, ריהאנה, ואפילו ג'ון לג'נד ואלטון ג'ון. כדי להבין מה יוצא מכמויות כאלה של כישרון וידע מוזיקלי, תעשו לעצמכם טובה ותציצו בקליפים של Runaway ו־Power (הראשון רומז לפינק פלויד, השני מכיל סימפול מ־21st. Century Schizoid Man הקלאסי של קינג קרימזון). בתור זיגוג על העוגה, האלבום מלווה בסרט בן 35 דקות שעונה גם הוא לשם Runaway - סיפור מוזר על עוף חול/ אישה שנופל/ת לכדור הארץ ומפתח/ת רומן ביזארי עם הראפר.

איור של הציפורה הנחמדת מופיע גם על עטיפת האלבום, שם היא רוכבת באושר על בחור שחור - ככל הנראה ווסט עצמו - בעירום מלא ובחיוך רחב. טוב, את המשך העלילה קל לנחש: ברחבי ארצות הברית סירבו להפיץ את האלבום בתצורה המקורית, כך שבחנויות מסוימות יופיעו עטיפות חלופיות, ומ־iTunes תוכלו להוריד רק גירסה צנועה ומפוקסלת. ווסט צייץ בטוויטר שלו בצדקנות ש"הם לא רוצים להראות אותי צ'ילינג על הספה עם עוף החול שלי". עם או בלי קשר, זמן קצר לאחר מכן צצו ברשת כמה תמונות שלו בבגדים שרק חכמים יכולים לראות.

חייבים להודות שזה מתחיל קצת לעייף, מה גם שקשה לדעת כמה מהשערוריות האלה מוזמנות. ובכל מקרה, העתיד של ווסט תלוי לא ביחסי ציבור ובשאר הבולשיט אלא במוזיקה נטו. כבר אמרתי שאין לו מה להציע חוץ מכישרון, אבל מדובר בהמון כישרון. במיטבו הוא פשוט טוב - ערס או ילד טוב שיקגו, למי אכפת בכלל - ושימותו הקנאים. "בואו נרים כוסית לחיי כל החארות, כל המניאקים, כל החולירות", הוא שר בפזמון של Runaway. מה אני אגיד לכם? אמן.  

וזאת לתאונה

Band on the Run הוא אמנם של פול מקרטני וה־Wings, אבל האלבום הזה מזכיר דווקא שורה של לאונרד כהן: כשאתה מאבד שליטה, אתה עלול להחליק לתוך יצירת מופת

פול מקרטני מת מפחד. "בהתחלה חשבתי שהם עצרו כדי לתת לנו טרמפ", הוא מספר. "נורא יפה מצידם, ארבעה חבר'ה במכונית עוצרים לשני אנשים לבנים בניגריה". אלא שאז נשלף הסכין, ו"לינדה ואני אמרנו 'היי, זה לא טרמפ. אתם שודדים אותנו!'". ככה הלכו לעזאזל כל הקלטות הדמו של האלבום החדש מתוצרת

 מקרטני והלהקה הטרייה שלו, ה־Wings. והסיפור הזה הוא רק דוגמה אחת לקארמה הרעה שאפפה ב־1973 את הקלטות Band on the Run - "האלבום הכי גדול שהוציא אחד מיוצאי הביטלס", כפי שכינה אותו המבקר האגדי של הרולינג סטון, ג'ון לנדאו.

ההתחלה דווקא היתה מבטיחה. Live and Let Die זכה להצלחה כשיר הנושא של סרט ג'יימס בונד השמיני, וה־Wings עמדו לפני הקלטות של אלבום חדש. רק שמכל החורים בעולם הם בחרו כאמור לעשות את זה דווקא בניגריה. ההמשך כבר היה לא משהו: שבועיים לפני ההמראה הודיעו המתופף והגיטריסט שהם מתפטרים, ומקרטני נאלץ לנגן ברוב הכלים בעצמו. מזג האוויר הרותח הקשה לתפקד באולפן, התנאים מסביב היו עולם־שלישיים, ואז הגיע השוד שבעקבותיו נאלץ מקרטני לשחזר את האלבום כולו מהזיכרון. אלא שלהבדיל ממוצרט, שעשה קונץ כזה בדיוק עם המיזררה של אלגרי, מקרטני מעולם לא כתב תווים. "מזל שכתבתי את השירים לא מזמן, אז בערך זכרתי אותם", הוא הצטנע.

כשהאלבום יצא לבסוף התרחש קסם שיכול כנראה לקרות רק במוזיקה: מקרטני הוציא את החומר הטוב ביותר שלו כסוליסט. זה גם אלבום מאוד ביטלסי, שחלקים ממנו נשמעים כמו הנספח של Abbey Road. בשיר Let Me Roll It אפשר ממש לדמיין את לנון שר קול מלווה (ותיאוריות קונספירציה טוענות שהוא אכן שר באלבום, אבל זה כנראה בלוף). כמעט כל שיר הוא יצירת מופת קטנה, והחיבור של הכל לאלבום־כמעט־קונספט הוא תענוג צרוף.

אחרי 37 שנים מוציא מקרטני גירסה משופצת שכוללת בונוסים מענגים, כמו השיר הרוקיסטי Helen's Wheels ודי.וי.די עם ספיישל שצולם ב־1974. אבל התוספת הכי מגניבה היא הסרטון שמתעד את סט הצילום של עטיפת האלבום, שבה נראים חברי הלהקה בפוזה הקלאסית של "נתפסתם". ומי אלה שעושים פוזות יחד איתם? נרמוז שאחד מהם שימש בעשור האחרון מכשף קולנועי בכיר ומרושע, אחד הוא מגיש רב־שנים בטלוויזיה הבריטית, ואחד השתתף ב"הבריחה הגדולה". ולא, אף אחד מהם הוא לא ג'ון לנון.

• Band on the Run, מהדורת שלושה דיסקים (אחד מהם זה הדי.וי.די, כן?)