כשל משפחתי

תהליך ההידרדרות צפוי: זה מתחיל בקומדיה חביבה ("פגוש את ההורים", 2000), עם המשך פחות מוצלח ("פגוש את הפוקרס", 2004), ומגיע לתחנה הסופית והנמוכה - "פגוש את הפוקרס הקטנים" (Little Fockers). סדרה שהחלה בדמויות אנושיות, אם כי מוקצנות, דורדרה בסרט השלישי לאוסף של קריקטורות גרוטסקיות, חוסר יכולת משווע להצחיק, ומפגן מעורר השתאות של שחקנים מכובדים שהסכימו להתבזות בחלטורה מביכה.

צפו בטריילר של הסרט "פגוש את הפוקרס הקטנים"

את שני הפרקים הראשונים בסדרה ביים ג'יי רואץ, שכעת הוחלף בכריס וייץ ("אמריקן פאי"). המעבר בין שני הבמאים - הראשון קצת פחות בינוני מהשני - לא היה אמור לדרדר את החלק השלישי במידה כה רבה. אך ככל שיש תנועה מסרט לסרט וככל שמתווספות דמויות, שנגררות גם לסרט הבא, כך העלילה הופכת למסורבלת, הסיטואציות לשרירותיות ומופרכות, והשאננות לגבי טמטומו של הקהל להשתנה מהמקפצה.

אותה הגברת בשינוי חטוטרת

בן סטילר חוזר לתפקידו כגיילורד/גרג פוקר, אח בבית החולים, דמות גברית לחוצה אך רכה, שעומד מול אביה של אשתו - ג'ק ברנס (רוברט דה נירו), סוכן CIA בגמלאות. כפי שיודעים הצופים, ג'ק לא רק רוחש בוז תיאורטי לתת-הגבר שבו בחרה בתו, הוא גם אינו נרתע מאימוץ של טקטיקות מעברו המקצועי בכדי לפקח, לאיים ובאופן סמלי לסרס את גרג האומלל.

למרות שג'ק נשוי לדינה (בליית' דאנר) וגרג נשוי לפאם (טרי פולו), הנשים הן סטטיסטיות במאבק בין שני הגברים. הניסיון הנואש של גרג לרצות את ג'ק, חוסר הנכונות של ג'ק לוותר על עמדת הפטריארך והחשדנות המתמדת שלו כלפי גרג. ההתמקדות של הסרט הנוכחי בדינמיקה בין שתי דמויות אלו אמורה היתה להוציא מהן את המיטב, אך היא חושפת את מוגבלותו הקומית והרעיונית של קונפליקט זה.

קייטל, סטילר, ווילסון ודה-נירו. מאבקים בין גבריים

אירוע לב קטן שאותו עובר ג'ק מזכיר לו שלכול שליט יש למנות יורש. מכיוון שהבעל של בתו האחרת נטש אותה, גרג הופך להיות, בלית ברירה היורש המיועד. ה"גודפאקר" – משחק המילים על "הסנדק" ושם המשפחה הכול-כך-מטורלל. דה נירו, שגילם את דמותו של דון קורליאונה הצעיר ב"סנדק 2" (1974), שב ומוכיח את נכונותו לצחוק על חשבון תפקידיו הגדולים. היה ניתן להעריך זאת אלמלא התוצאה הייתה כה עלובה.

קולב עלילתי רופף זה נזנח תוך מספר סצנות ומוחלף ברוטינת החשדנות הצפויה של ג'ק בגרג, אך הפעם לחשדנות זו יש סיבה: אנדי גרסיה (ג'סיקה אלבה), נציגה של חברת תרופות המנסה לשדל את גרג להפוך לפרזנטור. התרופה היא נגזרת ויאגרה, ואלבה, בעצמה ויאגרה לא קטנה, מכניסה את אפשרות הבגידה לחייו של גרג. יעילותם של הכדורים תופגן בסצנה מביכה במיוחד בה גרג ינסה לשכך את הזקפה הבלתי נשלטת של ג'ק.

למה להתבזות?

כל זה מעלה שתי שאלות. הראשונה, והפחות חשובה היא "איפה הילדים?". שם הסרט רומז שהצאצאים אמורים להיות הדמויות העיקריות, ולא רק חפצי רקע המגיחים לרגעים ספורים. זו אינה תלונה - לו העלילה הייתה מצייתת לכותרת ומתמקדת במעללי הילדים, התוצאה הייתה עלובה עוד יותר, אבל זו אינדיקציה למידת הזלזול של יוצרי הסרט בקהל.

דה-נירו ובליית' דאנר. לא מאוחר מדי להתבזות?

השאלה השניה והמהותית נוגעת לנכונות של שחקנים מכובדים להתבזות. מילא ברברה סטרייסנד (אימו של גרג), פנסיונרית של שירה ומשחק שצריכה, ככול הנראה, לגוון במקצת את שיגרת יומה. אך מדוע דסטין הופמן (אביו של גרג) הסכים לחזור לקומץ סצנות מביכות, ששורבטו בחופזה על המפית במהלך הפגישה בה חתם על החוזה.

כך גם נוכחותו המודבקת של קווין (אוון וילסון), הארוס לשעבר, שממשיך להיות מאוהב באשתו של גרג, דמות שמצליחה ברגעי המוצלחים לעורר גיחוך.

עצובה מכל אלו היא הופעתו הקצרצרה, הלא מצחיקה והמיותרת בתכלית של הארווי קייטל, כשיפוצניק בביתו של גרג. לא נראה שהייתה כל מטרה להופעתו בסרט זה חוץ מהפגנה וולגארית ליכולת ללכוד שחקנים מכובדים שאיבדו את שאריות כבודם.

דה נירו וקייטל שיתפו פעולה בעבר בשניים מסרטיו הגדולים של מרטין סקורסזה בשנות ה- 70 "רחובות זועמים" (1973) ו-"נהג מונית" (1976). קשה שלא לדמיין את הבוז שהיו רוחשים שני השחקנים האינטנסיביים והמצוינים שהם היו בעבר למרדף הנוכחי אחר הצ'ק. אם הם זקוקים בצורה כה נואשת לכסף, אני מוכן לתרום, אבל הייתי מעדיף שלא לעשות זאת באמצעות קניית כרטיס לסרט זה.