אלכימאי של המילה הכתובה

אחת הסצנות היפות ברומן הראשון של הסופר והמשורר אלמוג בהר, "צ'חלה וחזקל", מתארת את פגישתו של חזקל (הלוא הוא יחזקאל) עם אמו של החכם עובדיה, מורו ורבו של גיבור הסיפור. וכך נכתב: "עמדה לפניו גורג'יה כל קומתה השפופה והיתה מצרפת אותיות שהכיר לשמות שאיש אינו מכיר, ואחר היתה מצרפת השמות לפסוקים ולבסוף את הפסוקים לתהילים קצרים, ואז היתה מנקדת ומוסיפה טעמים מעל למילים".

סגולה לזוגיות טובה (עטיפת הספר)

אותה גורג'יה ישובה בשוק מחנה יהודה שבירושלים ומספרת סיפורים לאנשים המתאספים סביבה. עבור חזקל היא רוקחת על הנייר בכתב-סתרים סגולה לזוגיות טובה, ומנחה אותו כיצד לנהוג על מנת שתתגשם. לטעמי, ניתן לראות בקטע המצוטט את משנתו הספרותית של בהר, החל מראשית דרכו עם זכייתו בפרס הסיפור הקצר של עיתון "הארץ", יחד עם שיריו שפורסמו עד כה בשני ספרים, וכלה ברומן. עבור בהר השפה היא צירוף אלכימאי של אותיות פסוקים וטעמים, אותם הוא מנקד ומצרף יחד.

גם ברומן "צ'חלה וחזקל" הוא מלהטט בהר באלגנטיות בין שפות, משלבים לשוניים, ביטויים עכשוויים, פסוקים מן המקרא ופיוטים. הסיפור נמצא תמיד במרחב לשוני-תרבותי נטול גבולות, בו משוטט הגיבור כמעט בעל כורחו, מנסה להבין את פשר המילים הסובבות אותו ואת המשמעויות שמאחוריהן.

לשונות מתקפלות

הדיאלוג המרכזי ברומן אינו מתקיים בין הדמויות הראשיות - צ'חלה וחזקל שנישאו בשידוך ובניהם עומדת בעיקר שתיקה צורמת - כי אם בין הלשונות. הדיאלוג כמו מתקפל לתוך עצמו וצובר כוח מתוקף השימושים המגוונים והיפים בשפה לכשעצמה, בעוד הדמות מנסה להרכיב מהאותיות והצלילים איזה פשר שיבהיר לה את קיומה בעולם.

עבור חזקל, השאלה המהותית היא מדוע אלוהים יצר אותו כפי שיצר. בחור צעיר, שהוריו נפטרו והוא אינו בא בדברים עם אחיו, נלקח תחת חסותו של הרב עובדיה ואשתו מזל, חשוכי הילדים. בזכות חמלתם התקרב חזקל אל הדת, החל לקרוא בתורה ולהניח כיפה על ראשו. לאחר ששידכו בינו לבין צ'חלה, היא רחל, ועם שגרת העבודה בבית הדפוס, חזקל אינו מוצא את מקומו. הוא אינו מצליח לקיים יחסי מין עם אשתו בליל הנישואין, חש עצמו נחות ומבולבל ובעיקר - מבויש.

כמספר המנכיח עצמו ברומן בגלוי, בהר מדייק בתיאורי הבושה של הגיבור. אחד התיאורים המרגשים נוגע למקרה בו ראה חזקל את אשתו עומדת ברחוב ובטנה ההריונית כמו הולכת לפניה: "ופתאום לא הבין איך היא הולכת ברחוב וכל כרסה לפניה, מפנה לה מקומות באוטובוסים ובתורים הארוכים, וכל הרחוב יודע על הריונה ועל מעשים שעשו באמצע הלילה, איך אפשר להכריז כך בפומבי על מה שראויים לו החללים הסגורים".

יכולת הסטת המבט ומיקודו גם יחד, היא המאפיינת יותר מכל את כתיבתו של בהר ברומן זה. המספר דואג לכוון את המבט, אך גם כאשר הדיבור איננו ישיר, התחושה המתקבלת היא שחזקל הוא זה שמוסר לנו את הדברים במילותיו שלו. אין ברומן מספר כל יודע, שנימת קולו שונה משל הגיבור, אלא הוא שלוב במרקם הבדוי (המבוסס, כך על פי וידוי המספר על אמיתות), שמתבונן בסיפור יחד עם הדמויות. בשל כך מתקבלת יצירה עזה, ססגונית ודינאמית.

לאורך הרומן אנו מתוודעים לסיפורי המשפחה של שני זוגות: רחל ויחזקאל, ועובדיה ומזל. אך ההצצה אינה רק ליחסים שבינו לבינה, והמבט מתארך עוד ועוד להיסטוריה המשפחתית של כל דמות. בבסיס מערכות היחסים הללו ניצב משבר כלשהו, ההולך שנים אחורה ומאיים גם על עתיד הדורות שעוד יבואו. ההמשכיות אינה מובנית מאליה וגם טעמה אינו ברור. באמצעות העמקת המבט אל נבכי ההיסטוריה של המשפחות, פורץ בהר את גבולות השפה והתרבות המקובלים בספרות הישראלית, ומשתולל (בעדינות, יש לומר) עם אופני הביטוי המגוונים.

נדמה כי הוא מניח כיסודות לרומן את כל הקורפוס הלשוני-תרבותי-דתי-חברתי, מימי המקרא ועד זמננו, ויכולתו ליצור מבע חד, קולח מוזיקלי ועכשווי מתוך המסורות השונות, היא לא פחות ממעוררת הערצה. אך זהו לא רק סיפור של מילים ושפה, אלא גם סיפור של שתיקה. בעקבות התוודעותו לשירתה של חביבה פדיה, וביקור בערב שירה של בית הקפה הירושלמי, "תמול שלשום", מתחיל חזקל לכתוב שירה.

מלאכה זו הופכת למלאכת קודש עבורו, הנעשית בסתר. "והתחיל חזקל כותב שירה דו-לשונית, בעברית ובשתיקה", כך מתאר לנו המספר את המהלך המשמעותי שמבצע הבחור הסקרן והמבולבל. ואכן, העברית השגורה בפיו והעברית של שפת הקודש מתערבלות יחד בשירתו, בעוד אל מול אשתו הוא שותק.

בין סימטאות החיים

בחירתו של בהר למקם את השתיקה ככוח איתן בין הבעל לאשתו, מרחיקה את הרומן מהפסיכולוגיזם השכיח בספרות העכשווית. השניים אינם יודעים איך לדבר אחד עם השנייה, ובעוד צ'חלה מתייסרת אף היא מהמצב הנתון ומנסה בכל זאת לשנותו (אך נתקלת בחומת השתיקה שוב ושוב), נדמה כי חזקל כלוא בין סורגי השתיקה, ואינו יכול להביע את רגשותיו ומכאוביו.

ככל שסיפור המעשה מתקדם, ואיתו מתעצמים המשברים בין שני הזוגות, משנה השתיקה את פניה, הופכת את עורה וכלל לא ברור האם היא האויב האמיתי או שמא הדיבור. הקריאה ברומן של בהר דורשת תשומת לב מיוחדת, בדומה להאזנה לפיוטים. חשוב להקשיב לנימה המשתנה, לסלסולי המילים ולמוזיקליות של המשפט.

קריאה שכזו מזמנת התבוננות מעמיקה לתוככי גופו של הסיפור, והיא חושפת גם את נקודות החולשה שלו. לעתים זולג הסיפור לסנטימנטליות, ואולי בשל השפע הוא אינו ממוקד תמיד, בעיקר כאשר שימת הדגש על הסגנון עולה על זה של הדרמה. אך אלו רגעים משניים לחוויה המעשירה כל כך שהרומן מספק.

אלמוג בהר הוא רק בן 32 וכבר חלש על פני כמעט כל סוגה ספרותית אפשרית: שירה, סיפור קצר, מסה וכעת רומן. אלו שכבר מכירים את יצירתו, יזהו בה מיד את האיכויות הפיוטיות והרב-תרבותיות שמלוות את כתיבתו. אך חשוב לציין כי הרומן איננו כשירתו של בהר המנוסחת בפרוזה, כי אם סיפור בנוי היטב, שהשירה מבצבצת בו מבין השורות וכמובן, מהווה את אחת מהתמות בהן הוא עוסק.

"צ'חלה וחזקל" הוא יצירה מפתיעה ומענגת, בה הצליח בהר להציג בצורה רגישה ומלאת חמלה את מסעו של האדם בין סמטאות החיים, בעוד הוא הולך אבוד, מניח ושומט את כיפתו מעל ראשו, מביט ולא מביט. באמצעות שימוש נפלא בניואנסים ובעיצוב מרחב ספרותי ייחודי, בהר נותן פתחון פה לא רק לפרט אלא גם לזוג, למערכות היחסים בזמננו ובעבר, למקומה של המשפחה ולהרס שהיא יכולה להביא, לדת ולמסורת, ואולי יותר מכל: לשפה.

צ'חלה וחזקל, הוצאת כתר. 261 עמ'