רוק אנד רוך
קובי אוז וערן צור, אתי אנקרי ושלומי שבן, דודי לוי ומיכה שטרית. כוכבים רבים היו בערב הפיוט הגדול, אך מעל כולם - הפיוט עצמו
ערב הפיוט הגדול התגלה כחגיגה של ממש. מי שחיפש רגעים גדולים, או הגיע בעקבות זמר מסוים – התבדה. ניכר שהכוכב האמיתי של המופע היה דווקא הפיוט, שיר הקודש העברי בכבודו בעצמו.
היכל התרבות התמלא מפה לפה, בקהל אוהד אך מגוון: סטודנטים וצעירים לצד מבוגרים יותר או פחות, דתיים לצד חילונים, חובבי הפיוט מימים ימימה לצד סקרנים חובבי הטרנד. למופע היו כמה פנים, כמה כיוונים, או "שבעים פנים לתורה" כפי שציין בעצמו קובי אוז, שניהל אמנותית את הערב יחד עם דודי לוי.
ערב הפיוט הגדול:
- ארז לב-ארי ודודי לוי - מי האיש קובי אוז - חמדת ימים
- ערן צור - ירושלים אהובתי
- חיים אוליאל ומיטל טרבלסי - אעופה אשכונה
לכאורה, גיוון יתר עשוי לטמון בחובו סכנה. לעתים הייתה תחושה שהערב מתפזר בין יותר מדי קטבים, נחלק לאינספור פרשנויות. מצד שני, הרי זו הייתה עצם האמירה. ניסיון לתת במה לקולות השונים בחברה הישראלית, לבטא את המרקם החברתי בארץ. לשלב בין מזרח ומערב, חדש וישן, פיוט ורוק'נרול.
התגייסות האמנים העידה על הרצון והנכונות, ובעיקר על החשיבות של המשך פרויקט "ידידי השכחת", שבו נפגשים אמנים עם מקורות יהודיים.
צור משלו
אז מה היה לנו שם? ר' חיים לוק, פייטן ותיק ומנוסה, שילהב את הקהל, ולקול מחיאות הכפיים הפליא בשירת חזנות מרוקאית ממעמקי הלב. אהרן וניצן חן רזאל היפנטו בפיוט לערב שבת, דניאל זמיר העניק ביצוע מאלף לשירו "התקווה" וקרא למאה שערים להצטרף לחגיגה. באמת חבל שלא באו.
"המדרגות" היו טובים כהרגלם, במיוחד בביצוע יפהפה ל"אל מסתתר" יחד עם דודי לוי. אתי אנקרי ריגשה על הפסנתר ב"יעירוני רעיוני" וערן צור נתן את הגרסה הקבועה לפיוט "ירושלים אהובתי" – שיר של משורר דרוזי בן ימינו. צור התעלה אפילו על עצמו בביצוע משובח, רוקיסטי וזועם ל"בזכרי על משכבי". הזדון, האשמה והשבר שעולים מן הפיוט זכו לטיפול הולם - מלא חסד וכאב.
בשוֹרת הגיטרות המייללות הגיעה לשיאה בעיבוד גאוני, שהיה ללא ספק אחד משיאי הערב, כשדודי לוי וארז לב ארי שרו את "מי האיש".
פיוטים שזכו להופעות סבירות היו גם כן למכביר. ניכר שהנשים זכו לייצוג מינימליסטי והופיעו בעיקר יחד, כמקהלה, בביצועים סבירים ונאמנים למקור. רואי לוי כמעט ולא הורגש ומיכה שטרית נבלע לצד הברירה הטבעית. סגיב כהן, ליאת ציון ושלומית לוי ניסו לעשות מצב רוח אבל לא הצליחו להרחיק לכת.
יחד יחד
בסך הכל היה ערב משובח למדי, ולמרות שניכר עומס ביצועים ומבצעים, השלם עלה על סך חלקיו. על אף הציניות והאמירות שנשמעות מעת לעת כאילו הנהירה של זמרים אל עבר פיוטים ואוצרות אחרים מארון הספרים היהודי היא ממוסחרת ורוויית שיקולים כלכליים, כולם היו שם, אוהבים ומפרגנים, חולקים מעט ממה שלמדו במשך חמש שנות לימוד משותפות."בעזרת השם נצליח", השיב הפייטן ר' דוד מנחם לשלומי שבן, שהתנצל בפני הקהל על פדאל פגום בפסנתר. "אני נוטה להאמין לך בשלב הזה של הערב", חייך שבן בסרקסטיות האופיינית - ושר בעצמו את "מחר בעזרת ה'". אולי החברה הישראלית תשכיל בעצמה להפיק משהו מהחיבור הנדיר הזה, שגורם לכולם להוציא הרבה יותר מכשהם בנפרד.
לפנייה לכתב/ת 
