שירת קודש, שירת חול

את ת.ס. אליוט קראתי כשהייתי בן 18. שורה שורה. עם מילון ועם ספרי הדרכה. הקפדתי שלא להחמיץ אפילו רמז אחד שהוא רומז, אפילו ציטוט אחד שהוא מצטט. לאורך השנים הייתי חוזר אליו וקורא שיר או שנים. אבל מעולם - גם כאשר האנגלית שלי השתפרה - לא קראתי את אליוט במהירות, ברציפות, כפי שקראתי משוררים אנגלים ואמריקאים אחרים.

• הצטרפו לעמוד של ynet בפייסבוק
  

משהו זר במיוחד היה באליוט, בשבילי לפחות, והזרות הזאת הצטרפה אל הזרות הרגילה, זו שלעולם לא אפטר ממנה, של שירה-שלא-בלשוני. עכשיו, כאשר קיבלתי את "כל שירי ת.ס. אליוט", יכולתי לראשונה להתמכר לקריאה שוטפת של המשורר החידתי והענק הזה. וזה השבח הראשון מן השבחים הרבים שראוי לחלוק למפעל של המתרגם אורי ברנשטיין. הוא יצר בעברית אליוט שזורם משיר לשיר, שיוצר אמירה שמצטרפת לאחת, מכל השירים הרבים.

אליוט. משהו זר ובלתי מוכר (עטיפת הספר)

מוזר שזה ספר ראשון של שירת אליוט בעברית, שהשפיעה בדרך עמוקה כל כך על השירה העברית כבר משנות החמישים. שירים בודדים תורגמו, והרבה. אבל שום מתרגם לא העז להתקרב אל הסך הכל. ברנשטיין העז, והצליח.

בית אופייני לאליוט נישמע כך:

"על החוף של הריאלטו פעם

עכברושים תחת קורות הרציף.

היהודי מתחת לכל זה.

הכסף מפרוות. הספן לחייך יוסיף."

כמעט כל שורה שאליוט כותב מחייבת את הקורא להמשיך אותה. וההמשך מוביל מן השורה האחת אל השיר השלם, ומן השיר האחד אל המכלול של שירת אליוט. כדי להרגיש שיר של אליוט צריך לקרוא עוד ועוד שירים שלו. 

ערפל של תרבות

כולם מצטרפים אל תכנים שיחזרו ויופיעו בשירים אחרים, גם כאלה שאליוט כתב במרחק של שלושים שנה זה מזה. אין משמעות ליהודי הזה שמוצא אליוט בריאלטו, ליד ספני הגונדולות, בלי שנזכור - כאן ובשירים רבים, את "הסוחר מוונציה" של שייקספיר. ואין טעם מבחיל לעכברושים המתועבים שמוסיף לתמונה אליוט בלי שנזכור - כאן ובשירים רבים, את וונציה כסמל, שמהדהד באלפי יצירות, ליופי של התרבות המערבית.

ואין חריפות ליהודי הזה, שהוא נחות אפילו מן העכברושים אבל עשיר ממסחר בפרוות של חיות אחרות, בלי שנזכור את האנטישמיות שאותה אימץ אליוט מתוך מאות שנים של תרבות נוצרית. שורה של אליוט היא שורה שיש מסביבה משהו שאפשר לכנות "ערפל של תרבות".

אליוט. רצה לכתוב קדושה חדשה (צילום: GettyImages)

כך לימד אליוט מאות ואלפי משוררים לכתוב מעט ולרמוז הרבה. אבל לא בגלל הטכניקה של הכתיבה הוא נעשה למשורר המשפיע ביותר של המאה העשרים במערב. הוא השפיע כיוון שאותו "ערפל של תרבות" שמרחף מעל השירים היה סיכום גדול של המאה העשרים. אולי אין עוד משורר מודרני מצוטט כל כך כמו אליוט.

המבט החד כתער שלו, היכולת להגדרה תמציתית ובלתי נשכחת, גרמו לכך שכל קורא ספרות במערב חי עם ציטוטים ידועים וחוזרים של אליוט: כמו האחד שהמין האנושי לא יכול לסבול "יותר מדי מציאות", והציטוט על "אפריל", דווקא חודש האביב, שהוא "האכזר בחודשים". בין שזו ההגדרה המעגלית של הזמן: "זמן הווה וזמן עבר שניהם הווים אולי בזמן עתיד". ובין שזה הדימוי המוכר ביותר בשירה המערבית: "ערבית על שמים התפשטה כמו חולה מורדם באתר על שולחן".

מדוע המכלול של אליוט חשוב מן המכלול של משוררים אחרים? כי המכלול הזה הציע פירוש-מקיף מבחינה אינטלקטואלית, ומרעיש מבחינה ריגשית, לחיים המודרניים. וגם מי ששנא את הפירוש הזה לא יכול היה להתעלם מן העוצמה שבו אליוט תפס בשערות ראשו (עד כאב, עד חיוך צונן וסרקסטי) את השינויים האדירים שעברו על בני האדם אחרי המהפכה הצרפתית, ואחרי המהפכה הרוסית, ואחרי שתי מלחמות העולם, וגם אחרי המודרניזציה של היהודים.

השלם גדול מסכום חלקיו

כמו משוררים לוהטים באמונתם הדתית לפניו, אליוט היה משורר ששום חויה אנושית לא עניינה אותו כשלעצמה. היא קרעה את נשמתו רק מעבר לעצמה, רק בחיבור שהיא יכולה היתה - או לא יכולה היתה - להתחבר אל משמעות כוללת. לכן אותה חשיבות מיוחדת של הסך הכל בשירת אליוט, היא שכל שיר עורג להוליד תרבות שלמה. כל שיר ממשיך איזה מסע צליינות שהתחיל בו שיר קודם, בדרך אל שלמות שמעבר לכל פרטיו - הבזויים כשלעצמם בעיני אליוט - של העולם המודרני. אליוט לא רצה לכתוב שירים בודדים, הוא רצה לכתוב, כתב-קודש (או כתב שנאה למודרניות שחיללה את הקודש). ובכתבי קודש תמיד המכלול חשוב מחלקיו.

אין זה מקרה שאליוט המוקדם, שרוחו דוכאה עד עפר מהעדר המשמעות הגבוהה והמגביהה של החיים המודרניים, נעשה לאליוט המאוחר, שנשבע אמונים לכנסיה הקתולית, ושעבר משירי קרע עלי אדמות אל שירי הטפה לשלמות בשמים.

איך להכיל בעברית את ערגת המשמעות הדתית הענקית של אליוט? איך למסור אותו "ערפל של תרבות" שמעבר לכל שיר בודד? איך לתת את הסך הכל של שירי אליוט ולא להסתפק ברגע בודד בהם? רק נוח שטרן בתרגום המופת שלו ל"ארץ השממה", ניסה לעשות מהו דומה לזה. ישנו תרגום נפלא של דוד אבידן לשיר "האנשים החלולים". יש תרגום מעולה של דליה רביקוביץ לשיר "מסע האמגושים"(ברנשטיין קורא לו "מסע המאגים").

בלי לפרום את החוטים

מתרגמי אליוט לעברית עד כה פרמו מן האריג של אליוט חוט אחד שהתאים להם, שעזר להם. בדיוק כשם שמצטטי אליוט לקחו ממנו חוט פה וחוט שם. אין בזה שום דבר רע. כאמור, חריפות המבט וחריפות הניסוח של אליוט שימשה הדרכה מעולה ליד הכותבת של משוררים בעולם כולו. אבל ברנשטיין לא פרם חוט אחד. הוא חיפש מקבילה עברית לאריג השלם. 

ראשוני המשכילים שלנו חשבו שלון התנ"ך היא הלשון האריסטוקרטית שלנו, אבל איש לא יכול לחזור אל העברית של מאפו ויל"ג בלי להישמע מגוחך. "הערפל של התרבות" בשירי אליוט מלא וגדוש  באריסטוקרטיה של המיתולוגיות היווניות, ושל דאנטה, ושל שייקספיר, וכמובן של כתבי הקודש.

אליוט בז לכל מה שהביאה איתה המודרניות: הדמוקרטיה ניראתה לו חסרת נשמה, התיעוש ניראה לו רק מוליד ניכור, גם השחרור של היהודים מן האנטישמיות ניראה לו מגעיל. הוא התגעגע לתרבות שהיתה אליטיסטית והיתה מלאה בנשגב, והיתה בטוחה בחסדי האל. לכן הוא כתב שירה שכל כולה אריסטוקטיה לשונית, קיצבית, אמונתית, מיתולוגית. שנעשית בנלית ובזויה.

אילו הלך ברנשטיין בדרכם של אבידן ורביקוביץ, ולקח את אליוט אל תוך סגנונו שלו, הוא היה מקל על עצמו ומחמיץ את העיקר. היפה שבספר הזה הוא בהתגברות של ברנשטיין על הפיתוי לתת לנו אליוט בצלמו של ברנשטיין. ובהחלט יש כאן פיתוי. ברנשטיין הוא משורר אלגנטי מאוד - קל לו לכתוב שורה הרמונית בצליליה ובתכניה.

אבל אליוט שלו הוא הרבה פחות אלגנטי - גם מברנשטיין, וגם מן המקור. כי ברנשטיין הבין שהאלגנטיות

הטכנית ליד הכותבת שלו איננה בשום פנים טעונת ההוד האריסטוקרטי והנוצרי של אליוט. הרי אין מקבילה עברית לאריסטוקרטיה התרבותית האירופית שאליוט כאב את אובדנה.

לא היו לנו אצילים ולא היו לנו תעודות יוחסין של אצילים, לא היו לנו סונטות שניכתבו על ידי בני אצילים בבתי אולפנא לעשירים, לא היו לנו מנזרים שבהם שימרו את רוממות העבר של יוון ורומא והטקסים שלהן. הרבה פנים יש בלשון העברית, שנשמרה במשך דורות על ידי רבנים ופייטנים, אבל אריסטוקרטיה לא היתה לרבנים ולפייטנים במציאות ולא היתה להם גם בסיגנונם.

העברית של ברנשטיין מתרוצצת יותר מן האנגלית של אליוט ממשלב לשוני אחד לאחר. מפינה מיתולוגית אחת אל פינה דתית אחרת. וההתרוצצות הזאת נעשית בהדרגה לסגנון בפני עצמו. היא נקלטת בחושיו של הקורא והיא מוליכה אותו משיר אל שיר בקדחתנות, בעיקשות, כמו בטיפוס מתמשך על הר גבוה. לדוגמא:

אך לאיזה צורך

יטרידו את האבק שעל קערת עלי הוורד

איני יודע.

הדים אחרים

שוכנים בגן. הנלך אחריהם?

מהר, אמרה הציפור, מצא אותם, מצא,

מעבר לפינה. דרך השער הראשון

אל תוך עולמנו הראשון, הנלך בעקבות

הטעית הקיכלי?

במקום לנגן את אליוט ברנשטיין מדייק במשמעויות וברמזים שלו. מה שהיה במקור זורם וכנסייתי, נעשה בתרגום למדני יותר, חקרני יותר, מעט מחוספס. זהו חספוס למדני שהוא "תשלום דגש" לאותה אריסטוקרטיה חבולה שאיננה ניתנת לתרגום. כך הביא ברנשטיין אל התרגום שלו אותו "ערפל של תרבות", אותו ערגה אל דת שמחברת בין השירים. לכן אפשר לקרוא כעת את אליוט ברציפות בעברית. ברנשטיין מאפשר לנו להרגיש בלשוננו, את חיפוש המשמעות של המשורר המר והגאוני הזה.

כל שירי ת.ס. אליוט, תרגום מבוא והערות אורי ברנשטיין, הוצאת הקיבוץ המאוחד. 230 עמ'