מר קצרצר

בגיל שמונה אלכס אפשטיין נחת לראשונה בלוד, וברגע הראשון היה בטוח שהגיע לאפריקה, עליה קרא בספרים, בגלל עץ התמרים שראה כשיצא משדה התעופה. בהמשך חייו, "כמו ילד טוב למשפחה רוסית", הוא מעיד על עצמו, למד מחדש את מיקומן של יבשות העולם, וגם הנדסת אלקטרוניקה באוניברסיטה. את האפשרות שיום יבוא ויהפוך לסופר הוא לא באמת לקח ברצינות.

אין ספק שאפשטיין הוא עוף מוזר בנוף הספרות המקומי. מי שנולד בסנט פטרבורג ב-1971, זכה ב-2002 בפרס ראש הממשלה לספרות וקיבל שבחים רבים על ששת הספרים שכתב אבל נותר באלמוניות יחסית, הוציא כעת קובץ סיפורים מיוחד במינו. למרות שהוצאות הספרים בישראל מעדיפות לפרסם רומנים באורך מלא, אפשטיין עושה את הדברים בקצב שלו, ובז'אנר שלו. ספרו החדש, "קיצורי דרך הביתה", מורכב מ-99 סיפורים קצרצרים שאורכם הממוצע כחצי עמוד.

אפשטיין. מחפש את הדרך הביתה (עטיפת הספר) 

"כשהתחלתי לפרסם סיפורים אי שם בשנות ה-90, כתבתי סיפורים קצרים. במרוצת השנים, אולי גם בגלל שזה מה שמצופה מסופרים בישראל בימינו, עברתי לרומנים", הוא מספר. "לקח לי המון זמן למצוא את הקול האמיתי שלי. הוא נגלה לי בסיפורים קצרים מאוד, שכתובים בכמה שפחות מילים. והן מצליחות, לפחות בעיני, ללכוד תנועה רגשית בין שני אנשים, שאולי מספרת סיפור יותר גדול, בעיקר בזכות מה שלא נכתב בו".

מדוע דווקא 99 סיפורים?

"לגמרי במקרה. הסיפורים שלי בדרך כלל מוקפים בהמון שוליים לבנים. תמיד יש מתח בין מה שניסיתי לספר לבין מה שמתרחש סביב השוליים הריקים האלה, וכאן הקורא נכנס לתמונה. הדמיון של הקורא והידע התדמיתי שאיתו הוא מגיע לסיפור, משלימים את השאר. למרות שאולי נראה שכתבתי את הסיפורים האלה בפעימת לב אחת, כתבתי אותם מאוד לאט. יש כאן סיפורים שנכתבו במשך חודשים ארוכים".

איך הציל האייפד את הסיפור הקצר

למרות הדרישה לרומנים מצד הוצאות הספרים, אפשטיין מרגיש כי לא יכול היה לכתוב את סיפוריו בשום דרך אחרת, ואף מודע לעובדה שאם קובץ כמו "קיצורי דרך הביתה" היה בגדר ספר ראשון, סביר להניח שהיה לו קשה מאוד למצוא את דרכו אל חנויות הספרים. "במהלך הכתיבה אני לא חושב בכלל על הנושא המסחרי", הוא אומר. ומצד שני, הוא דווקא רואה בכתיבת סיפורונים קריאים וקצרים בעולם שנשלט על ידי פייסבוק, יתרון טכנולוגי ממשי.

"ברור שזה לא מה שמקובל בספרות הישראלית, אבל בעולם הגדול הסיפור הקצר לא באמת אבד", הוא מסביר. "למעשה, התחלתי לכתוב קצרצרים עוד לפני הפייסבוק והטוויטר, שסיפורים באורך קצר מתאימים בדיוק למבנה שלהם. ללא כל ספק, המדיוה שמאפשרת לכתוב טקסטים קצרים משפיעה גם עלי. הרי יותר נוח לקרוא סיפור קצרצר באינטרט, בקינדל, באייפד או באייפון".

"איך האייפד הציל את הסיפור הקצר", סיפור מתוך הספר: "לאמיתו של דבר האייפד לא הציל את הסיפור הקצר, ובכל מקרה זו לא היתה הסיבה שאדם אחד מאס לבסוף בחייו וקפץ מחלון דירתו בקומה גבוהה דיה. ואז, באמצע הדרך למדרכה, גילה לפתע שהוא יכול בעצם לעוף. הוא החל לרחף מעל רחובות עירו, והנמיך והגביה, ושכח שלפני רגע קפץ מחלון ביתו למות, ודי נזהר במעופו מכבלי החשמל והטלפוניה.

"כעבור כמה דקות, בשעה שפנה חזרה לכיוון הכללי של חלון ביתו, לא היה מסוגל עוד לעוף. הוא החל צולל, הספיק רק לחשוב שעליו לנסות לנסוק בפעם האחרונה, אך לשווא, הסתחרר באוויר ונפל וצלל והתרסק על הכביש, במרחק של כמה דקות הליכה מביתו. איזה מין חסד קצר ומוזר זה היה. אבל בכל זאת חסד".

"בסיפור הספציפי הזה", מבאר אפשטיין את עצמו, "הכל מתחיל מהטכנולוגיה. אני גם כותב על לא מעט טכנולוגיה בסיפורים שלי. הרי הסיפור הקצר לא באמת זקוק להצלה, בניגוד למה שחושבים בעולם הספרות המקומי. בשנות ה-90 ז'אנר הסיפור הקצר פרח בארץ, ובעולם זה עדיין קיים. כמעט אף סופר לא מתחיל לכתוב או ללמוד לכתוב אלא בעזרת הסיפור הקצר. לכן הוא גם לא זקוק לאייפד, ומכאן הטקסט שלי עובר למקום שונה לגמרי".

אתה מושפע מאמני הסיפור הקצר הגדולים?

"אני חושב שכשקוראים טקסט שלי, החשודים המיידיים הם קאלווינו ופרג ובורחס, כל אחד מכיוון לגמרי אחר. נכתבת שירה נפלאה בארץ. אני קורא גם שירה בפרוזה מאת משוררים ישראלים כמו דן פגיס. כל אלו יכולים להדהד בכתיבה האישית שלי".

עברית מאמצת

לשאלת החיבור למושג הישראליות עונה אפשטיין בכנות - הוא חי בישראל, כותב בעברית, ולכן מרגיש ישראלי. מצד שני, הזרות עדיין מהווה חלק בלתי נפרד ממנו: "הגעתי לארץ בתור ילד בן שמונה בלי לדעת מילה עברית. התביישתי ללכת ברחוב עם ההורים שלי כשהם דיברו בניהם ברוסית, כי זה היה דבר חריג. אני חושב שאם היתה לי ביוגרפיה אחרת, ולא הייתי מוותר על הרוסית ולומד עברית, לא הייתי נהפך לסופר.

"העברית היא שפה שאימצה אותי, והרוסית היא שפת האם שלי, לפי הגדרה במילון, אבל אני לא יודע אותה כמו שאמורים לדעת. זה מוזר כי אומרים שאתה לא נולד מהגר, אבל אתה מת מהגר. כשאתה עובר כזאת חוויה צבעונית ומוזרה, כשאתה מגיע מסנט פטרבורג ללוד, שוכח שפה אחת ולומד שפה אחרת וכותב בה, תמיד תישאר קצת זר".

אתה מתגעגע לרוסיה?

אי אפשר להתעלם מהשאלה המתבקשת - מה דעתך על מצב הספרות כיום?

"יש בישראל סופרים מדהימים שמתורגמים. מגרוסמן דרך יואל הופמן, אתגר קרת, אלונה קמחי ועוד, ואין הרבה מדינות בסדר גודל שלנו שהספרות שלהם זוכה לכזאת הערכה בעולם. בעולם המו"לות, עדיין יש מספיק אנשים שמעריכים ספרות אחרת. לדעתי המצב הנוכחי לא יימשך הרבה זמן, ולא רק בהקשר לחוק הספרים, כי יש לו מתנגדים חזקים ועשירים מאוד. הספרות האלקטרונית תגיע לישראל כמו שהיא מגיעה למקומות אחרים בעולם, ואז הרבה מחוקי השוק ישתנו לגמרי.

"החוויה הזאת של לרכוש ספר בלי להגיע לחנות הספרים, תפתח הרבה אפשרויות חדשות לסופרים. רק צריך סבלנות. אם לא היתה מאחורי הוצאת ספרים, מחר בבוקר הייתי שם עותק פיראטי של הספר ברשת. ברגע שסופר נמכר באמת יעשה את זה פעם אחת, הכל ישתנה. אז, גם לרשתות הגדולות לא יהיה קל".

בסיפורים וגם בכותר הספר, אתה מתייחס למושג הזמן, ולמכונת זמן דמיונית. למה התכוון המשורר? 

"לדעתי אנחנו תמיד כותבים על שני נושאים: אהבה ומוות. בינהם נמצא מרחב לבן מרכזי שהוא מבחינתי, מכונת הזמן.

לכל הרעיון הזה מתייחסים בשיא ברצינות בפיזיקה המודרנית, ובודקים בעזרתו כל מיני מושגי יסוד.

"המושג הזה נולד בספרות דרך 'מכונת הזמן' של ויילס ואולי אפילו לפני כן. בסיפורים על מכונת הזמן, תמיד התבנית הבסיסת היא שמשהו התקלקל ולא תמיד אפשר לחזור. התבנית הזאת היא גאונית בעיני. זה לא מה שכל אחד היה רוצה לעשות? לחזור רגע אחורה ולתקן משהו? אני חושב שאני משתמש במכונת הזמן בספר כדי לנסות לחקות איזושהי מציאות. ברגע שאני משתמש במשהו שהוא איננו, יש לי סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, ועכשיו הכל יכול לקרות".

מה יכול לקרות? 

"העולם יכול לקרות במקום הזה".