צ'יאפס: מסע אל מדינת האינדיאנים במקסיקו
בתוך נופי פראיים, אתרי עתיקות אקזוטיים ואנשים צבעוניים - שוכנת מדינת צ'יאפס שבדרום-מזרח מקסיקו. הכירו את בני המאיה שתרבותם עדיין חיה ונושמת בטקסים, בלבוש ובאוכל
מדינת צ'יאפס (Chiapas) שוכנת בדרום-מזרח מקסיקו. מצפון לה נמצאת מדינת טבסקו (Tabsco), ממערב ווחקה (Oaxaca) וורקרוז (Veracruz), בדרום היא גובלת באוקיינוס השקט וממזרח בגואטמלה. צ'יאפס היא אחת מ-31 המדינות המרכיבות את מקסיקו.
- רוצים לדבר על זה? כנסו לעמוד ynet בפייסבוק
הביקור בה הוא חוויה מרתקת בזכות נופי הפרא הטרופיים המרהיבים שלה, תרבויות הילידים העשירות ואפופות המסתורין, החן הקולוניאלי של הבניינים והכנסיות בערים, ואתרי העתיקות האקזוטיים של בני המאיה.
מאז הכיבוש הספרדי נודעה צ'יאפס כמדינה הענייה והמבודדת ביותר במקסיקו, וקשה לחדירה מבחוץ. הדבר מסביר אולי את הריכוז הגבוה של האינדיאנים החיים בה בהשוואה לכל מדינה אחרת במקסיקו.
שוכנת בדרום-מזרח מקסיקו. צ'יאפס (באדיבות טבע הדברים)
מתוך ארבעה מיליון וחצי תושבי המדינה, למעלה מרבע הם תושבי המקום המקוריים, שהאירופים כינו אותם אינדיאנים, רובם צאצאים של בני המאיה, השומרים עד היום על מורשת אינדיאנית עשירה המהולה בהשפעת הכיבוש הספרדי. גם שאר שלושת המיליונים אינם מנותקים מהמסורות העתיקות.
מרבית תושבי חבל צ'יאפס הם מסטיסו, כלומר צאצאי לבנים ואינדיאנים. בעבר דיברו בתחומי "עולם המאיה" ב-33 שפות, מהן שרדו 28. בחלק מערי חבל צ'יאפס וכפריו חיים עדיין בני קבוצות אתניות נוספות שהספרדית אינה שגורה בפיהם, והם משתמשים בשמונה משפות המאיה, בעיקר בצוציל (Tzotzil) או צלטאל (Tzelteal). עם זאת, עושרה הטבעי של צ'יאפס - נפט, גז, אורניום, ברזל, נחושת ויערות גשם טרופיים לתעשיית העץ - משך יזמים פרטיים מזה דורות.
הרפורמה הליברלית שהנהיגו נשיאי מקסיקו - בניטו חוראס וסבסטיאן לרדו דה טחאדה, ויורשיהם מאמצע המאה ה-19, אפשרה רכישת קרקעות אינדיאניות בידי זרים, וגרמה להתפתחות הסיאנדות (חוות) של חקלאים (ראנצ'וס) פרטיים בצ'יאפס, על חשבון קרקעות הקהילה האינדיאנית. עד מהרה הפכו האינדיאנים לאיכרים שכירים בחוות החדשות על אדמותיהם שלהם.
דרך נוספת לדיכוי האינדיאנים הייתה המיסוי הקרקעי שהוטל עליהם בסוף המאה ה-19, במטרה לאלצם לפצל את הקרקעות ביניהם ולהפוך אותם לאיכרים פרטיים עצמאים, בניגוד להרגלם ולאמונתם המסורתית שאין לבני האדם בעלות אמיתית על הקרקע ושהיא נכס קהילתי-קולקטיבי.
"מסעדת שוק" בעיר פואבלה בדר' מקסיקו (צילומים: פרופ' פועה בר)
ויוה זבטה!
תנאי החיים הקשים שנכפו על התושבים הביאו לשתי מרידות גדולות: זו של שבט הצלטאל ב-1712, וזו של שבט הצוציל מהכפר סאן חואן צ'אמולה (Chamula) ב-1868. שתיהן דוכאו באכזריות על ידי השלטונות.
מרד עממי נוסף פרץ בינואר 1994, והעלה את מדינת צ'יאפס הענייה והנידחת לכותרות ברחבי העולם. את המרד הנהיגה תנועת איכרים ילידים מבני המאיה הנקראת Ejercito Zapatista de Libracion Nacional – Ezln (הצבא הזפטיסטי לשחרור לאומי). השם נבחר כמחווה למהפכן אמילאנו זבטה, ממנהיגי המהפכה המקסיקנית בתחילת המאה ה-20.
למרד שורשים היסטוריים הנעוצים במאות שנים של דיכוי ילידים וגזל אדמותיהם, אולם הסיבות המידיות שהביאו לפרוץ ההתקוממות היו האפליה במדיניות ההגנה על מחירי התירס, היד הקשה שנקט מושל המדינה נגד הילידים והאיכרים העצמאים, ואישור הסכם סחר בין-לאומי חופשי עם ארצות הברית וקנדה בשנת 1992, שפגע במחירי היבול המקומי.
הפעילים בתנועה הזפטיסטית באו בעיקר מהמחוזות העניים במזרח צ'יאפס, והם הכריזו שמטרתם להילחם באי הצדק החברתי והכלכלי, וכי אין להם שאיפות פוליטיות, מלבד פעולה צבאית אחת בתחילת דרכם שבמהלכה השתלטו על כמה ערים וכפרים בצי'אפס – פעולה שדוכאה במהירות ובאכזריות על ידי צבא מקסיקו. הזפטיסטים מנהלים את מאבקם בעיקר בדרכים לא אלימות. הם השכילו להפיץ באמצעי התקשורת את משנתם נגד גזל אדמות הילידים ונגד הגלובליזציה, והיא זכתה לאהדה ותמיכה בין-לאומית.
הסמל של צ'יאפס
לטוסטלה גוטריס (Tuxtla Gutirrez), בירת חבל צ'יאפס, הגעתי עם רעייתי בטיסת פנים ממקסיקו סיטי. טוסטלה גוטריס היא בירת מדינת צ'יאפס המודרנית, שקיבלה את הבכורה ב-1892 מסאן קריסטובל. היא יושבת בעמק חם ולח, ומהווה את המרכז המסחרי והכלכלי של מדינת צ'יאפס. העיר נקראת על שמו של חואקין מיגל גוטריס, גיבור מקומי שעמד במאה ה-19 בראש מאבק לשחרורה של המדינה מגואטמלה. העיר נטלה יזמה במלחמת העצמאות, הן נגד הספרדים והן נגד גואטמלה השכנה, ובסופו של דבר הצטרפה לרפובליקה של מקסיקו. העיר אינה מעניינת במיוחד לתיירים. היא משמשת בעיקר תחנת מעבר למי שמגיע לחבל צ'יאפס דרך האוויר.
בשדה התעופה המתינו לנו המדריכה מריה ועוד שני זוגות מקסיקנים. עשינו היכרות מהירה עם השותפים למסע ועלינו על המיני-ואן בדרכנו לקניון סומידרו (Canon del Sumidero), מרחק 17 ק"מ משדה התעופה. אחרי נסיעה קצרה הגענו למעגן הסירות בפתחו של הקניון, ועלינו על סירת מנוע מהירה (בסירה שישה מקומות ישיבה והיא יוצאת לשיט ברגע שהיא מתמלאת). הקניון הוא תופעה גאולוגית מיוחדת. זהו בקע עצום שנבע, לפי ההשערה, לפני כ-12 מיליון שנה, ואפיקו מתפתל בין קירות תלולים בגובה של כ- 1,000 מ'. בעת הכיבוש הספרדי העדיפו הילידים להשליך עצמם ממצוקי הקניון למעמקי התהום ולא ליפול בשבי.
קניון סומידרו. בקע עצום שנבע לפני כ-12 מיליון שנה ובתוכו נהר גריחלווה
הנהר הזורם בתחתית האפיק הוא גריחלווה (Rio grijalva). קירות הקניון מכוסים עצים ומגוון של צמחייה סבוכה, ומפלי מים צונחים מתוכם אל מעמקי הנהר. המקום הוא גן עדן לעופות מים רבים, כמו אנפות, שקנאים וברווזים. על גדות הנהר ראינו גם לא מעט תנינים (מרחוק), שברחו למים עם התקרבות הסירה. על המדרונות נפערות מערות, ומפלים יוצרים צורות שונות. נכנסנו לאחת המערות והשקפנו עם פרוז'קטור על מאות עטלפים שהיו תלויים ממעל. בשנת 1980 נבנה בקצה הנהר סכר גדול, המספק חשמל לדרום מקסיקו ולשכנתה גואטמלה.
תחילת השיט היא בחלקו הרחב של הנהר, ובהמשכו הוא הולך ונהיה צר. פיתולו נסתר והוא נראה כאילו הוא חסום על ידי ההר שמולו. המראה המרשים הזה של השער שנוצר בין שני ההרים הסמוכים הוא סמלה של מדינת צ'יאפס, וכך הוא מופיע על דגל המדינה ובפרסומים לתיירים. אחרי שעתיים וחצי של שיט בנהר חזרנו למעגן הסירות, עלינו על המיני-ואן בדרך חזרה לכביש שיוביל אותנו לסאן קריסטובל, כשאנחנו חולפים בדרכנו על פני העיר צ'יאפה דה קורסו (Chiapa de Corzo), נקודת ההתיישבות הראשונה של הספרדים בצ'יאפס. העיר נבנתה במאה ה-16 ומתגוררים בה כיום כ-40 אלף תושבים. האתר היחיד שבולט בה הוא מזרקה קולוניאלית נאה שהוקמה ב-1562 בסגנון גותי מודחארי, כמחווה לכתר של מלכי ספרד.
כביש היציאה מהעיר נסלל במישור, בתוך ים ירוק של שדות תירס. עד מהרה החל הכביש לטפס במעלה ההר בפיתולים אין סופיים. תוך כדי עלייה לגבהים הפכה הדרך צרה, כשמדי פעם נגלו לעינינו נופי העמק ההולכים ומתרחקים. הנסיעה כולה היא בתוך יער עבות, ועם כל פיתול הפך מזג האוויר לקר יותר. בכל הדרך היפה אין אף לא רחבת תצפית אחת כדי לעצור ולהשקיף על הנוף.
במשך הנסיעה ראשי היה דבוק לשמשת הרכב, כשבידי מצלמת הווידאו. הכביש התפתל בין ההרים שעל מדרונותיהם היו פזורים כפרים קטנים ופסטורליים. ילידים בבגדים מסורתיים חלפו בשולי הדרך, נשים בשיער שחור, חלק אסוף לאחור תלו כבסים צבעוניים בחצרות הבתים, ורבות מהן נשאו על גבן תינוק בתוך מנשא. גברים נראו בכובעי בוקרים לבנים, מצ'טות בידיהם ומגפי גומי שחורים לרגליהם.
עבודות עץ, קרמיקה ועיסת נייר נמכרות ע"י האינדיאנים בשוק פואבלה
סאן קריסטובל: הבירה התרבותית והתיירותית
לסאן קריסטובל דה לאס קסאס (San Cristobal de las casas), השוכנת בגובה 2,160 מ' הגענו בשעות הערב. הנסיעה ארכה כשלוש שעות, למרות המרחק הקצר יחסית - כ-82 ק"מ בלבד.
פרקנו את התיקים בבית המלון - מבנה עתיק ומיוחד מהתקופה הקולוניאלית שנבנה בשנת 1891. המקום מטופח מאוד, עם חצר פנימית (פטיו) וגן גדול בתוכו. בחוץ הטמפרטורה הייתה כחמש מעלות - קור יבש ומקפיא. את החום והלחות מהבוקר השארנו מאחור.
התעטפנו בלבוש חם ויצאנו לסיור לילי בסמטאותיה מרוצפות האבן של העיר הציורית, הבנויה בשתי וערב של בתים נמוכים וצבעוניים המשמרים את ניחוח עתיקותם. העיר קרויה על שם בישוף ספרדי - ברתולומה דה לאס קסאס, שהקדיש את חייו להגנה על זכויות האינדיאנים. בעיר חיים כ-130 אלף תושבים, והיא העיר השלישית בגודלה בצ'יאפס והבירה התרבותית והתיירותית של המדינה. העיר אותנטית מאוד ומרשימה בנופיה ובאוכלוסייתה הייחודית, ובעיקר באופיה האינדיאני.
עצרנו במסעדה מקומית, שהמדריכה הזמינה עבורנו מבעוד מועד, מסעדה מקסיקנית מעוצבת בסגנון קולוניאלי. המלצר אלברטו המליץ לי על מאכל מקסיקני מיוחד – עוף ברוטב שוקולד (מולה)- חוויה גסטרונומית מעניינת, אם כי קצת מוזרה. למחרת בבוקר, אחרי שהתענגנו בארוחת הבוקר על אכילת טורטיות תירס מרוחות בחמאה וריבות תוצרת בית, יצאנו לסיור רגלי בעיר.
תחילה טיילנו סביב הסוקאלו (הכיכר המרכזית), המוקפת בתים קולוניאליים, ביניהם בית העירייה. הבית הזה שימש את הממשל של מדינת צ'יאפס עד 1892 (עת הועברה עיר הבירה לטוסטלה גוטריס). סמוך לו ניצבת הקתדרלה, בצבעי כתום-צהוב בוהקים, שנבנתה ב-1528 עם ייסודה של העיר.
מהכיכר פנינו צפונה לעבר כנסיית סנטו דומינגו, שנבנתה במאה ה-16 (היפה בכנסיות העיר). הכנסייה בולטת במיוחד בשל חזיתה המורכבת מאבנים בצבע ורוד עתיק (בסגנון הבארוק). אינדיאנים רבים מהעיר והסביבה פוקדים אותה מדי יום.
רחוב Campeche - רחוב טיפוסי בערים הקולוניאליות בדר' מקסיקו
סימפוניה של ריחות, צבעים וצלילים
אבל החוויה המרתקת ביותר בסאן קריסטובל היא ביקור בשוק הפתוח, המדהים והצבעוני. מדי יום מתכנסים מאות מקומיים, הנוסעים לעתים עשרות קילומטרים, כדי למכור את מרכולתם למקומיים ולתיירים. קשה להחליט על מה להסתכל קודם ומה לקנות - ארנקים, מחרוזות, שטיחונים ארוגים, עבודות צמר, צעצועי עץ, והכול כל כך צבעוני וכל כך מושך.
בשוק האוכל מתקיימת סימפוניה של ריחות, צבעים וצלילים. אפשר לראות בו שפע ירקות ופירות, סוגי תירס ושעועית. ניחוחות התבלינים חרכו את אפינו, והמוסיקה שברקע תרמה לקצב ולהתרחשות בשוק. ניתן לזהות חלק גדול מבאי השוק על פי בגדיהם - רוב הקבוצות האתניות, צאצאיות המאיה, ממשיכות בנוהג הלבוש האתני. ברוב המקרים לבוש ייחודי מאפיין את הנשים בלבד, לכל אחת כמה חולצות שנרקמו בעמל רב.
אחרי שספגנו מאווירת השוק הססגוני חזרנו לכיכר המרכזית. לצד הקתדרלה עמדה במה גדולה עם מערכות הגברה, והמקום נראה מוכן להופעה. התברר כי בדיוק הגענו למופע שאורגן על ידי העירייה לקראת חג המולד. משפחות מהעיר ומהכפרים הסמוכים התקבצו בכיכר, פרסו שמיכות והוציאו מסלי קש אוכל בשפע. על הבמה עלו והופיעו הרכבים מוסיקליים מקומיים וכמה להקות מחול.
למחרת יצאנו לסיור בשני כפרי אינדיאנים אותנטיים, בסביבות סאן קריסטובל. התושבים הם בעיקר בני שני השבטים: צוציל וצלטאל. תחילה ערכנו ביקור בכפר סאן חואן צ'מולה. במבט ראשון יש הרגשה של חזרה לאחור בזמן והצצה אל חייהם של אנשים שמבחינות רבות ממשיכים את מסורת המאיה. הכפר, הפרוס על פני שטח ענק, מונה כ-70 אלף תושבים; זו אחת הקהילות האינדיאניות הגדולות ביותר בסביבה. אנשי הצ'מולה היו ידועים מאז ומתמיד בגאוותם ובעוז רוחם. הם גילו התנגדות עזה לכיבוש הספרדי ב-1524 וב-1869. בני הצ'מולה מתגנדרים בלבושם, בייחוד בעת חגיגות. נושאי התפקידים הדתיים לובשים טוניקה שחורה חסרת שרוולים ועוטים לראשם מטפחת לבנה.
שוק יום ראשון בכפר האינדיאני סאן חואן צ'מולה
שימוש בתרנגולות לטיהור חטאי האנשים
הכנסייה הגדולה של סאן חואן צ'מולה לא נראית מבחוץ שונה מכנסיות אחרות בעולם, אך מיד עם הכניסה פנימה מבחינים בהבדל. במקום הספסלים הרגילים המאפיינים בדרך כלל את הכנסיות הנוצריות, מפוזרים על הרצפה כולה מחטי אורן, ומשפחות משפחות כורעות על ברכיהן. כל משפחה מדליקה שורות של נרות צבעוניים, ותרנגולות (חומות) משמשות בטקס התפילה לטיהור האנשים מחטאים. בתנועה מהירה – "סיבוב" ראשה של התרנגולת, הטיהור נגמר (לפחות עבור התרנגולת). המשפחות מאזינות למלמוליו של השמאן תוך שתיית פוש (משקה אלכוהולי) וקולה, כשהן משחררות "גרעפסים" קולניים כדי לגרש את הרע מקרבן.
הצילום בכנסייה אסור בתכלית האיסור. האינדיאנים רואים בצילום חדירה לרשות הפרט, והם מפחדים שנוטלים מהם את נשמתם (החשופה מול האל) בעת הצילום, בייחוד בתוך הכנסיות ובעת הטקסים. ידועים מקרים שבהם הוחרמו כרטיסי/סרטי הצילום, ומקרים גרועים יותר אפילו נהגו באלימות כלפי הצלמים.
עלייה לרגל לכנסייה בסאן חואן צ'מולה. המאמינים מביאים מנחות לשמאנים
בשוק המקומי שמחוץ לכנסייה שתינו משקה מקומי שנקרא Arroz con Leche - אורז המבושל עם חלב וקינמון, שנמכר מתוך סירים מהבילים, בהחלט מומלץ. המשכנו לביקור בכפר הבא – ז'נקטן (Zinacntan). תושבי הכפר היו לבושים בגדים חגיגיים וצבעוניים, כנראה לרגל חג מקומי (נראה כאילו אצלם יום-יום חג). הנשים לבשו חולצה לבנה שחלקה העליון מעוטר ברקמת פרחים בצבעי אדום ושחור. החולצה תחובה לתוך קורטה - חצאית שחורה, ועל המותניים כרוך סינר צבעוני. כל אישה לבשה סינר בצבע אחר, חגיגה לעיניים. לכל קבוצה מקומית יש חולצות אופייניות, שריד למנהג קדום של מלכי המאיה, שביקשו לייחד כל כפר באמצעות הבגד. בניגוד לנשים ולילדים החליפו הגברים את הלבוש המסורתי בבגדים בסגנון הראנצ'רוס (חקלאים) הנפוץ בצ'יאפס.
הוזמנו להתארח בחצר של אחת המשפחות, שהייתה נטועה עצי פרי. בפינת החצר היו מונחים גזעי עצים להסקה, ותרנגולות חומות ניקרו בקרקע בחיפוש אחר פירורי לחם יבשים. את התמונה השלימה כביסה צבעונית שהייתה תלויה לייבוש על חבל. התכבדנו בבננות מטוגנות בשמן ודבש ובלחמניות מתוקות, ובנות המשפחה הציגו בפנינו את מלאכות היד שלהן.
עבודות אריגה ורקמה בכפר האינדיאני ז'ינקטן שבמדינת צ'יאפס
אחרי קבלת הפנים החמה והביתית של המארחים, ששידרה פתיחות וסקרנות, חזרנו לסאן קריסטובל. לעת ערב מיהרנו להספיק לבקר במוזאון המקומי לתולדות האינדיאנים, שנקרא נה בולום (Na Bolom). המוזאון מתעד את חייהם של הארכאולוג פרנץ בלום ואשתו טרודי. בני הזוג רכשו את המבנה הקולוניאלי בשנת 1950, והקדישו את מרצם וכספם לשימור יערות הגשם ושבטי האינדיאנים באזור.
בערב האחרון נכנסנו לפאב מקומי אפוף עשן סיגריות, שליד הבר התערבבו בו מקסיקנים וזרים. הצטרפנו ליושבים על הבר והזמנו בירה מקומית בליווי חטיפים, כשברקע התנגנה לה מוסיקה מגוונת (רגאי, רוק, קובנית ושירי סון מקסיקנים).
פלנקה: אחד המרכזים החשובים של המאיה
המשכנו מסאן קריסטובל לכיוון אתר העתיקות פלנקה (Palenque), שהיה אחד המרכזים החשובים של המאיה. הדרך מסאן קריסטובל לפלנקה היא הררית ובה אתרי טבע רבים, והיא מתפתלת בין הרים ויערות. הדרך יפה מאוד, אך גם משובשת למדיי. אט-אט ירדנו ממרום ההרים הקרים אל החום והלחות. לאחר כמחצית הדרך עד פלנקה ירדנו מהכביש אל הכניסה לאקווה אסול (Aque Azul) – "מים כחולים" - פנינת נוף נהדרת. באתר יש כמה וכמה מפלים של הנהר טוליחה (Tulija), המגיח מנבכי הג'ונגל בשלל גוני הירוק וצונח במדרג אל תוך בריכות מים צלולים בצבע טורקיז. החוויה באתר נובעת לא רק מכמויות המים והאשדות, אלא מהצמחייה ומהנוף שמסביב. בין העצים ניתן להבחין לעתים בטוקנים ובתוכים צרחניים, כמו גם במאות מיני פרפרים.
אחרי הליכה בשביל היער המתפתל לאורך גדת הנהר עלינו חזרה על הכביש צפונה לעבר מפל מיסול-אה (Misol-ha). זהו מפל הנוחת מגובה 30 מ' אל בריכה שוצפת מים, ומעלה ענן אדיר של רסס המחיה את הצמחייה שמסביב. כ-22 ק"מ צפונה נמצא האתר הארכאולוגי פלנקה, שהוא אחד החשובים והמעניינים מסוגו בתרבות המאיה. האתר שוכן בלבו של ג'ונגל סבוך, ורק חלק קטן מהמבנים שלו נחשפו (34 מתוך כ-500).
בני המאיה הביאו בפלנקה את הארכיטקטורה שלהם לשיא - ארמונות דמויי פירמידה המייצגים הרים בנויים בעלי כוח מאגי, קשתות מזויפות (בצורת האות V) לתמיכת הגגות, במות, מזבחות, מקדשים ומצפי כוכבים. על חלק גדול מהגילופים והמונומנטים ניתן לראות את כתב המאיה הנראה כמעין ריבועים מצוירים של קומיקס. בעבר חשבו שהכתב הזה מכיל אינפורמציה וחישובים אסטרונומיים, אך כיום ידוע כי הוא מכיל גם סיפורים מיתולוגיים ופרטים היסטוריים. בשנת 1973, לאחר שנים רבות של מחקר, הצליח צוות של שלושה חוקרים לפענח את חידת כתב המאיה.
במרכז העיר, מול הארמון, ניצבת הפירמידה הגדולה מכולן המכונה "מקדש הכתובות" - מבנה מרשים שבו קברו של המלך פקאל (Pacal), שעלה לכס המלוכה בשנת 615 לספירה ומלך עד יום מותו בשנת 683. בסקר ארכאולוגי שנערך במקום בשנת 1999 התגלתה בתוך הפירמידה מערכת מדרגות מורכבת היורדת לעומק של 25 מ', היישר אל חדר הקבורה. בתוך סרקופג מרהיב ומעוטר התגלו עצמות המלך ששלט בעיר בתור הזהב שלה. על מכסה הסרקופג נראה המלך פקאל בתנוחה עוברית, שוכב על עמוד מעוטר בצורת צלם, מצפה ליום שבו ישוב לחיים.
הפירמידה בפלנקה "מקדש הכתובות" - שבה קברו של המלך פקאל
האתר הארכאולוגי והחשוב של המאיה, פלנקה, שוכן בלבו של ג'ונגל סבוך
בסיור שערכנו באתר קיבלנו תחושה שבתוך הצמחייה יש מקומות נפלאים, ושאם לא נספיק לראותם במהרה, הג'ונגל יגדל חזרה לתוך העתיקות. אחרי סיור מקיף עלינו על הרכב בדרכנו לשדה התעופה בוויה הרמוסה (Villahemosa) - בירת חבל טבסקו, מרחק של כשעתיים נסיעה, בדרכנו חזרה למקסיקו סיטי.
חבל צ'יאפס הוא בלי ספק אחד האזורים המגוונים ביותר במקסיקו מבחינה נופית, תרבותית ואנושית, נטוע עמוק בלב "עולם המאיה". תרבות המאיה החכמה והמסתורית לא נכחדה; היא חיה ונושמת בטקסים, בלבוש, בשפה, ואפילו באוכל, ויש אף המאמינים שמנהגי המאיה יתפסו את מקומם של מנהגי הנצרות, ותושלם ההתנקות מהכנסייה.
אושמאל - פירמידה הבנויה משלוש פירמידות זו בתוך זו מתקופות שונות
- הכתבה פורסמה בגיליון נובמבר של הירחון "טבע הדברים"
- מתנה לגולשי ynet: גיליון היכרות
ב-10 שקלים בלבד
לפנייה לכתב/ת 
