מדינת היהודים באוגנדה

כמי שגדלה בסביבה רב-תרבותית, מעולם לא הבנתי באמת למה התכוונו אנשים שאמרו לי כי אחד הדברים הנפלאים ביותר ביהדות, הוא היכולת לפגוש ביהודים אחרים בכל מקום בעולם, ולהתפלל איתם באותה השפה. מעולם - עד שהגעתי לאוגנדה.

לאחרונה שבתי ממסע מרגש בין קהילות יהודיות אבודות באפריקה, במסגרת תנועת "יהודה הצעיר", המוציאה ארבעה סיורים בשנה לקהילות יהודיות אבודות (Lost Jewish Communities) בפורטוגל, דרום-אפריקה, הודו ואוגנדה.

בשמחה תמיד‏ (צילום: עופרה צוקר)

1

2

3

4

5

6

7

התרגשתי מאוד לנסוע לאפריקה, למפגש עם קהילות יהודיות רחוקות. אני עצמי עברתי בין תרבויות: במקורה, התגוררה משפחתי באירופה, אך נמלטה מהפוגרומים למקסיקו. בתחילת שנות ה-90' - כשהייתי בת שנתיים וחצי - היגרה משפחתי הקרובה לארצות הברית, ותמיד הערכתי את התרבויות השונות סביבי.

לקורס השנתי של "יהודה הצעיר" החלטתי להצטרף בשל רצוני לחוות בישראל חיים בסביבה שרובה ככולה יהודית. לאחר מחשבה עמוקה ודיון עם משפחתי, החלטתי להשתתף במסלול "עולמי" של הקורס.

קולות מן השמיים

כמו בבדיחה המפורסמת על שני יהודים ושלושה בתי כנסת, גם בקצה עולם - בקרב שבטים אבודים באוגנדה - פגשתי יהודים דתיים ודתיים יותר. קהילת הפוטי (Putti) השתייכה בעבר לשבט האבאיודיה (Abayudaya), והחליטה להיפרד ממנו במטרה לשמור על אורח חיים דתי יותר. הדבר הראשון שעשינו כשהגענו אליהם, היה ללכת לבית הכנסת שלהם. הם שרו כמה שירים בעברית, וקולותיהם טהורים ויפים.

באוגנדה התרגשתי להתפלל מנחה עם יהודים אפריקאים. אני לא יכולה אפילו להתחיל לתאר את עוצמת הרגע. לאחר תפילת מנחה, שרנו את "התקווה". אגב, שמותיהם של כל הילדים בכפר מזכירים את שכונת מאה שערים: שרה, רבקה, רחל, שמואל וגדליה.

בערב שבת ביקרנו אצל השבט היהודי המרכזי - האבאיודיה, במה שאני יכולה להגדיר כאחת השבתות המשמעותיות ביותר בחיי. בקבלת השבת מילאו את בית הכנסת קולות מלאכיים של בני השבט, מלאי טוהר ורגש. ישבתי ליד ילדה קטנה, ששרה את כל המילים. היא נראתה המומה מכך שידעתי לשיר עימה את התפילה, והביטה בי במבט מבולבל. למחרת חגגו בבבית הכנסת את בת המצווה של שתי נערות. הרב שאל אותן לגבי מטרותיהן לעתיד, ובירך אותן. הבנות קראו בתורה ואף שרו את ההפטרה. לא יכולתי להפסיק להתפעל בלבי מכך שהחדר מלא כולו באנשים שנראים שונים מאוד מאיתנו, אך אוחזים במסורת ובשורשים משותפים.

בבית - בכל מקום בעולם

אוגנדה גרמה לי להעריך מחדש את כל מה שאני יודעת וחשה לגבי היהדות. התרבות העשירה והאנשים לא דמו לשום דבר שפגשתי מעודי. תחושת השייכות המיידית למקום גרמה לי להלם. הרגשתי כך רק כאשר הגעתי לישראל.

• הכותבת היא חניכת הקורס השנתי "יהודה הצעיר", תנועת הנוער של נשות הדסה