מצטרפים לסיירת למען הילדים

נתוני דו"ח המועצה לשלום הילד חושפים תמונה מכאיבה ועגומה של מצב הילדים והנוער בישראל. נתונים רבים מתייחסים לאלימות בתוך המשפחה, ניצול של ילדים ועוני. אלו נתונים שעל הרשויות לתת עליהם את הדעת. אלימות בתוך המשפחה צריכה להיות מטופלת במסגרת החוק ועל-ידי נציגי רשויות החוק המוסמכים והאמונים על הטיפול.

יש דברים רבים הניתנים לשינוי ולטיפול דרך הממסד והרשויות. אולם יש גם נתונים שהם בבחינת אחריות הורית ולאו דווקא באחריותה של מערכת החינוך או המשטרה. שאלת האחריות ההורית אל מול אחריות הממסד היא שאלה שחייבת לעלות דווקא בהקשר של תרבות בילוי בשעות הפנאי, השקעה בלימודים וגם בהקשר של שימוש בסמים. לא כל דבר הוא בבחינת "המערכת אשמה".

הורים צריכים לפקח על תרבות הפנאי של ילדיהם. ילד שצופה בטלוויזיה במשך שש שעות ביממה הוא ילד שהוריו נתנו לו לצפות בטלוויזיה כל כך הרבה שעות. נער שמבלה את כל שעות הפנאי כשהוא מול המחשב ופייסבוק הוא נער שהוריו או חושבים שזה נכון או שהרימו ידיים. הורים רבים מעדיפים לקבל מיני התנהגויות ובלבד שלא להתעמת עם ילדיהם ולהתייצב מולם כמבוגרים.

הורים רבים חשים שאין מה לעשות. כשבנם המתבגר יוצא לבלות בלילה עם חבריו, הם מעדיפים ובוחרים להאמין שהוא מבלה בילוי שקט ורגוע בבית של חבר ולא שותה אלכוהול בגינה ציבורית. כשהוא אומר להם שהוא יוצא לסרט הם לא חושבים שבכסף הוא משתמש לקניית חומרי עישון לנרגילה. כשהילד מגיע הביתה אפוף אדי אלכוהול הם עוצמים עיניים או חשים חסרי אונים ומעדיפים להתעלם. ישנם הורים רבים שמעדיפים לחשוב שכל אקט ונדליסטי הוא משובת נעורים, שתעבור עם הזמן וכל שיטוט לילי הוא בבחינת חלק אינטגראלי מגיל ההתבגרות.

לוקחים את האחריות לידיים

זו שאלה של אחריות הורית וגבולותיה. זו שאלה של עד כמה ההורים מוכנים, רוצים ומאמינים שניתן וצריך לעשות משהו. בשנה האחרונה קפץ מספר סיירות ההורים מ-35 ללמעלה מ-100. זה אומר שישנם הורים שחושבים שהם יכולים וצריכים להיות מעורבים בחיי ילדיהם ובחיי ילדיהם של אחרים מפני שהם מבוגרים, בעלי ניסיון ובעיקר מפני שאכפת להם.

אני עצמי מתנדבת בסיירת הורים. בסופי שבוע אנחנו מסיירים בגינות ציבוריות, מקומות בהם מתאספים צעירים, מקומות בילוי וסתם ברחובות הערים. אנחנו ניגשים לבני נוער ששותים, מסבירים להם מהו חוק האלכוהול ומדוע כדאי להם להפסיק, מאזינים לבעיותיהם, משוחחים ומקשיבים. אנחנו נכנסים בתפר שבין אלכוהול, שעמום וסתם רצון להוכיח לכולם מיהו הגבר לבין אקט שהוא בבחינת ביצוע פשע. בתפר הדק שבין כמעט או בדרך או יש סיכוי לבין פשיעה ואלימות שאמורים להיות מטופלים על-ידי המשטרה.

זה עובד. נערים בגילאי העשרה צמאים ליד מכוונת, למילה ממבוגר, להכוונה ובעיקר לגבולות. גם אם בהתחלה קיימת

 תחושה מוזרה וחשדנות סמויה, הרי שעם הזמן הם מבינים שאנחנו לא משטרה, אנחנו בסך הכל מבוגרים שאכפת להם. אנחנו בסך הכל הורים שמרגישים כלפיהם כאילו שהם הילדים שלנו. אכפת לנו מהם והם חשובים לנו.

אפשר להאשים בכל את רשויות החוק, אפשר לדרוש מבתי הספר וממשרד החינוך שיעשו למענינו את כל העבודה. אבל אפשר גם לקחת אחריות אישית ולהיות מעורב בחיים של ילדך ולהתוות דרך ולהתעקש להיות נוכח. זה אפשרי. וזאת חובתנו המוסרית כהורים.

מיקי גולדווסר, מתנדבת בסיירת ההורים בנהריה