אמרו את זה קודם, בגרמניה

אינני יודעת מה עלוב יותר במכתב הרבניות: ההיסטריה המבצבצת מבין השורות, ההכללות הגורפות המוטחות בו כלפי ערבים באשר הם ערבים, הרדידות האינטלקטואלית המבישה שלו – או העובדה שהוא סוג של פלגיאט. לצערי, המקור מצוי בפרק 11 של הספר "מיין קאמפף", ותחת הכותרת "אומה וגזע" תוכלו למצוא את המצע הרעיוני של המכתב כולו.

היהודי - נאמר שם - מנסה להתחזות למי שאינו יהודי, למי שהוא גרמני ממש, כדי לקדם את שאיפותיו הנלוזות בתוך החברה הגרמנית. הערבי, אומרות

הרבניות, נוטל לעצמו שמות יהודיים כדי לבלבל נערות תמימות. היטלר פשוט אמר את זה קודם, לפניהן.

"מיין קאמפף" הגדיל לעשות בעניין זה ותיאר את השתלטותם של היהודים על מקומות העבודה של הארים ומזהם אותם בנוכחותו. והרבניות קובעות כי יש להימנע מלעבוד במקומות שמעסיקים ערבים. כנראה שבאמת כל כבודן בנות מלך פנימה, ומזמן לא ביקרו בבתי חולים, בסופרמרקט, בביטוח הלאומי או בסניף של רשת המבורגרים בצפון הארץ. דו-קיום ענייני מתרחש שם בין עובדים יהודים לבין ערבים, והקריאה שלא לעבוד במקומות עבודה כאלה, היא הטלת רפש בציבור גדול של אזרחים. אבל זה לא העיקר.

בעניין שלשמו התכנסו הרבניות, היטלר הצטיין דווקא בחדות. בניגוד לערמות המלל שהוא נוטה לשפוך במקומות אחרים. שימו לב איך הוא התייחס לקשרים הרומנטיים: "כשחיוך שטני על פניו, אורב הצעיר היהודי שחור השיער ומשחר לטרפו – נערה תמימה, אותה יזהם בדמו ויחמוס אותה מבני עמה".

רוצים עוד? כמו במכתב הרבניות, גם במקור מודגש שרוב ה"עם" אינו יודע את ה"עובדות" הללו. העם הוא תמים, קובע היטלר. הרבניות יכולות רק להנהן: קשרים בין יהודיות וערבים נובעים על-פי השקפתן רק משום שהיהודיות אינן יודעות מהו "טבעם האמיתי" של הערבים. הטבע האמיתי, הנסתר, של היהודי הוא העילה ל"חשיפת" תכונותיו ב"מיין קאמפף". בשני המקרים, ברור שמדובר בעמים שלמים שאין תוכם כברם, שבליבותיהם מתרקמת מזימה נוראה, שעל מנהיגי הציבור לחשוף אותה. כמו במכתב הרבניות, גם ב"מיין קאמפף" אין בסיס עובדתי להיסטריה – אבל מה לעשות, ככה זה תמיד בגזענות.

לא רוצה כזו ציונות

מישהו מוכרח לומר את הדברים האלה בקול רם: בתוך הציונות הדתית, בקרב האנשים שאמורים להנהיג אותה אל עבר עתיד טוב יותר, צומחת קבוצה גדולה מדי של בני אדם שאינה מכירה כלל בקיומן של זכויות אזרח, שכבוד האדם באשר הוא אדם זר לה לחלוטין, שמניעיה מתחפשים לצרכים דתיים אבל אינם אלא פאשיזם המונע בדלק רב עוצמה של שנאה.

הם יכולים לקרוא לעצמם רבנים, הן יכולות לקרוא לעצמן רבניות, אבל מילותיהם מדברות בעד עצמן: הם שונאים ערבים רק מפני שהם ערבים, ובכל הגדרה שתרצו בשפה העברית – מהצהרת זכויות האדם דרך מילון אבן שושן, עבור בחוק העונשין ובהגיון הפשוט, הם – והן, המחרות-מחזיקות אחריהן כהד, פשוט גזענים וגזעניות. אם זו "ציונות", אני מעדיפה את הנוסח הז'בוטינסקאי – מדינה שבה "בן ערב, בן נצרת ובני" חיים זה לצד זה בשוויון.

אם זהו מראה פניה של היהדות הישראלית בראשית המאה ה-21, אוי למה שיקרה לה בהמשך הדרך, במדרון החלקלק אליו היא פוסעת בצעדי ענק, בחזון הארץ ה"'נקייה' מערבים", ואחר כך אולי גם מחילונים, שהיא יוצרת לעצמה.

לא למדו דבר

בשוליה של חברה מעורבת מבני דתות שונות מתקיימים תמיד נישואים מעורבים. שיעורם של הזוגות היהודים-ערבים בחברה הישראלית נמוך ביותר, ואין פלא: נוסף על הציוווי הדתי שלא להינשא לנוכרים, הסכסוך הפוליטי ודאי אינו תורם לקירוב לבבות מן הסוג הרומנטי.

אבל הרבניות ומי שמפעיל אותן לא יכולים לפטור את עצמם בגלגול עיניים לשמיים, ובחרדה למצב היהדות באשר היא: המכתב, שימו לב, לא מזהיר מפני הגויים באשר הם גויים, אלא מתמקד בקבוצה בלתי מסוימת של בני אדם בעלי זהות לאומית ואתנית מובחנת, ומכפיש אותה ורק אותה במלים איומות

שמציירות אותה כציבור של אנשים שמתעלל כולו, ממש כולו, באותן תמימות שפיתו.

לו היו הרבניות חוזרות במכתבן על האיסור הדתי שלא להינשא לנוכרים ותו לא, אי אפשר היה לטעון כלפיהן דבר וחצי דבר. הדת היהודית באמת לא מאפשרת זאת, אבל חופש הפעולה של היחיד שאינו דתי, אפילו אם הוא יהודי, כולל גם את האפשרות להתאהב בבן דת אחרת ואפילו, רחמנא לצלן, להינשא לו. כדי למנוע זאת, אין כל צורך אינטלקטואלי, מוסרי או ציבורי להכפיש את הזר באשר הוא ערבי, די באזכור של הציוווי האלוהי, שאמור להספיק למי שציווי כזה חשוב בעיניו.

כל מה שכתבו הרבניות מעבר לכך אינו מעיד כלל על אדיקותן, אלא על שנאתן היוקדת. הצרה היא,כמו שלמדנו מ"מיין קאמפף", שמלים של שנאה יכולות גם להרוג: הצרה הגדולה יותר היא, שהרבניות ומפעיליהן כנראה לא למדו דבר.