ספר משלך

הכרך עב הכרס של נשים קטנות נכתב על ידי הסופרת האמריקאית לואיזה מיי אלקוט כשני ספרים: "נשים קטנות" יצא לאור ב-1868, ו"רעיות טובות" ב-1869. שני הכרכים אוחדו במהרה, והספר זכה להצלחה מסחרית מיידית ומפתיעה, ומאז לא מש מלב הקאנון המערבי: הוא תורגם, הומחז, הוסרט, עובד, תוקצר, נחקר ונמכר בעשרות מהדורות שונות ובמאות מיליוני עותקים ברחבי העולם.

• הצטרפו לעמוד של ynet בפייסבוק
  

ליחו של הספר לא נס עד ימינו אלה: כל כמה שנים מופיע תרגום חדש ללשון זו או אחרת. ב-140 שנות קיומו הוא כבש את מקומו בתודעה הציבורית והביקורתית, כרומן ההתבגרות הנשית המופתי והפופולרי ביותר, ומצא את דרכו לליבותיהם של נערות ונשים לאורך הדורות.

נשים קטנות בלב הקאנון המערבי (עטיפת הספר)

כמו ג'ו מארץ', גיבורת הספר, גם לואיזה מיי אלקוט היתה הבת השנייה מבין ארבע אחיות שחוו על בשרן עוני ומחסור רב. היא עבדה מגיל צעיר כמורה, תופרת, מטפלת ואחות, וכתיבתה - בעיקר הסיפורים ה"צהובים" שפירסמה תחת שם העט א"מ בארנארד - היתה אמצעי להניח לחם על שולחן המשפחה לא פחות מאשר מפלט יצירתי. כסופרת המבקשת להתפרנס ממלאכתה, נאלצה אלקוט לחבר סיפורים סנסציוניים, רווי להט ודם, כי, במילים ששמה בפיה של ג'ו, "גם המושלמים בתושבי אמריקה קראו זבל באותה תקופה חשוכה".

ספרות אסורה ומרדנית

כסופרת אישה, לעומת זאת, ציפו ממנה לכתוב סיפורים מוסרניים וסנטימנטליים, שבהם הצדיקים באים על שכרם, החוטאים נענשים, והמתווה הספרותי כולו נועד לאשש ערכים נוצריים ולספק תשתית לחיים "ראויים". במסגרת ז'אנר זה, שדמה יותר למסה או לדרשה מאשר לבדיון, הוקעה לחלוטין קריאתה של ספרות, שנתפסה כמשחיתה וכמובילה לחטא.

אלקוט נעה בין שני קטבים אלה (גורל שייחדה בספר גם לג'ו), עד שקיבלה - בהסתייגות מסוימת - את הצעתו של המו"ל תומאס ניילס, ששמע על קשייה הכלכליים, לכתוב ספר לבנות. ברומן שכתבה, המבוסס במידה רבה עד מאוד על האוטוביוגרפיה שלה, עשתה אלקוט את הבלתי צפוי: היא ניפצה את התבניות הנוהגות בתקופתה והשיגה הישג ספרותי וכלכלי מרשים.

עד כמה שהספר נשים קטנות נקרא בימינו בחלק מרבדיו כרומן שמרני, מוסרני ודידקטי, כתיבתו ב-1868 היתה אקט כמעט חתרני. אלקוט המירה את הסנטימנטליות הנהוגה בריאליזם, ולמרות שעטפה את הסיפור במעטפת חינוכית מקובלת, השתמשה בה כדי לערער ולבעוט בנורמות המקובלות של מוסר, נשיות, חלוקת תפקידים מגדרית, מעלות טובות ומימוש עצמי. הגיבורות שלה רחוקות מלהיות מושלמות.

הן מעדיפות משחקים ושעשועים על לימודים ועבודות הבית. חימה, קנאה, נקמנות, הרפתקנות, עצלנות ואנוכיות אינן זרות להן. בתוך כך הן צועדות בדרך של שיפור עצמי, של מציאת מקומן בעולם, של קבלת החיים על כול חסרונותיהם ומורכבותם. זהו סוד קסמן הנצחי.

מחוך, תחתונית, וסערה נשית

מטלות הבית האינסופיות השתכללו והכל נעשה פשוט ואוטומטי, אבל תיאור הניסיון של מג להצטיין בטריטוריה הביתית - והמחיר שהוא גובה ממנה - נקרא כאילו נכתב היום, והריגרסיה שהיא עוברת אחרי שנולדים שני ילדיה היא תיאור נאמן של חוויית האמהות הטריה גם מאה וארבעים שנה מאוחר יותר.

הרהורים נוגים במיוחד מעורר הוויתור של ג'ו על ייעודה כסופרת לטובת נישואים וגידול ילדים, והמחשבה על הנשים הרבות שבמידות משתנות של רצון הכרה והשלמה, מנותבות לוויתורים כאלה גם היום. ללואיזה מיי אלקוט עצמה נועד גורל אחר: היא ניהלה קשר רומנטי עם גבר צעיר ובעל ממון (שדמותו נתנה השראה לזו של לורי בספרה) אולם מעולם לא נישאה. בשנים שלאחר הצלחתה הכלכלית הפנתה את מרצה למאבק למען זכויות נשים והיתה האישה הראשונה שהשתתפה

 בבחירות בעיר קונקורד שבמסצ'וסטס. בגיל 55 מתה לאחר שנים ארוכות של בריאות רופפת.

הרומן נשים קטנות עולה על גדותיו בייצוגים של נשים ושל התבגרות. ארבע האחיות לבית מארץ' מספקות לכל קוראת וו להיתלות בו, דמות להזדהות איתה. מג הבוגרת והחרוצה, בת' טובת הלב ומשכינת השלום, איימי היהירה והמפונקת, שאחריתה טובה. וכמובן, ג'ו. תולעת הספרים חדת העין, שגופה גמלוני ושיערה ארוך ושופע, שבגדיה מרושלים תמיד והיא כולה פקעת של רגשות ויצרים סותרים ומנוגדים.

ג'וזפין-ג'ו הפרחחית, האחות והחברה, השחקנית והכותבת, שחימתה מהירה וסליחתה מושלמת, שהגנדור והיוהרה זרים לה והספרים הם מקלט ראשה. ג'ו שמסרבת ללורי ולוקחת את פרופסור בר, ובסופו של דבר מוצאת לעצמה אושר - לא מושלם אמנם, אבל לגמרי לגמרי שלה. ג'ו מארץ'. הבו לנו עוד גיבורות כמוה - ונוכל להזיז את העולם.

נשים קטנות, מאת לואיזה מיי אלקוט, הוצאת ידיעות ספרים 636 עמ'

נטע גורביץ' היא עורכת בהוצאת ידיעות ספרים