נחזור לשידור אחרי הפסקת הקריאה

1-800-דוסטויבסקי

גידי גוב קורא את הפרק הראשון של "החטא ועונשו" לבת שיחו בטלפון, מאור כהן קורא לעצמו ולמצלמה קטע של דיקנס. הראשון מנסה למכור לנו שירותי טלפון, השני פיצה, ולמרות שיוצריהן ודאי לא תיאמו זאת זה עם זה, שתי הפרסומות מכוונות ללעוג לקריאה בקול רם.

גוב. קריאה = מילוי דקות שיחת חינם (צילום מתוך פרסומת ל"בזק", ערוץ 2)

בגרסת גידי גוב, זה משהו שעושים כשאין על מה לדבר בדקות השיחה חינם שמקבלים מנויי החברה שהוא מקדם. אצל מאור כהן, הצופים אמורים לחייך כי כאילו קריאה בקול רם - ועוד מתוך ספר של דיקנס, גדול ועב כרס והדור כריכה, איננה עיסוק שמתחבר למאור כהן, ואילו פיצה דווקא כן.

לו יכלו דוסטויבסקי ודיקנס לשגר מיילים מפנתיאון הנצח, ודאי היו מספרים ליוצרי הפרסומות כי בימי חייהם, במאה ה-19, קריאה בקול בפני קהל היתה עיסוק פופולרי בקרב בורגנים בני המערב: במשפחות רבות התיישבו בני הבית ערב ערב ביחד כדי לשמוע פרק מרומן קלאסי, וב"אנה קארנינה", "נשים קטנות", "יומניו של דרווין" ובמקומות אחרים, תוכלו למצוא תיעוד לתחביב הנאה הזה.

סופרים קראו מתוך יצירותיהם החדשות במשך שעות - עם הפסקות למים - בפני באי הסלונים הספרותיים. דוסטויבסקי חשש מהתקף אפילפסיה בכל פעם שהתבקש לקרוא, אבל חשש עוד יותר לאכזב את חובבי הספרות הפטרבורגאים. מי שקראו יפה במיוחד הפכו לאייקונים תרבותיים בזכות הקריאה, לא פחות מאשר בשל הספר המודפס.

דוסטויבסקי. הכנסות גדולות יותר מהקראות ספרים מאשר ממכירות

במופעי הקריאה שצ'רלס דיקנס ערך, תועדו לראשונה מקרים של ספסרות בכרטיסי כניסה. מעריצות נהגו להתעלף וגם לצווח מעט כשהוא עלה לבמה והתחיל לענג את שומעיו בשלל קולות ואינטונציות שפיתח כדי להבדיל בין הדמויות וליצור תחושה של דיאלוג אמיתי.

הוא הכין לעצמו עותקים של הקטעים שקרא ובשוליהם הוראות בימוי שכתב לעצמו, והוא באמת הצליח להרטיט ולהפחיד את הקהל בסצינות דרמטיות במיוחד, כמו הרצח ב"אוליבר טוויסט". עד מהרה התברר שההכנסות מערבי הקריאה עלו על אלה שנוצרו מתמלוגי הכתיבה, ודיקנס אפילו ערך סיבוב הופעות מתוקשר וסולד-אאוט בארצות הברית.

באחד הערבים ישב בקהל מארק טווין, שאמנם טרח ללעוג קצת למבטא האנגלי של הקורא, אבל הודה שיכול היה ממש לשמוע כיצד "גלגלי השיניים של המכונה הספרותית" עובדים. חיבתי להיסטוריה אינה נובעת מנוסטלגיה: ברור לי שתרבות ההקשבה של ימינו קצרי הרוח איננה מתאימה למופעים כאלה, אבל הייתי שמחה לו סופרים היו יכולים, באמצעות קולם בלבד, לגרום לאנשים לקנות ספרים - במקום שספרים יגרמו להם לקנות פיצה.

להימכר בהחנות החדשה של אדון מזרחי

השבוע עלה לרשת אתר ענק ומרנין לב, ארכיון העיתונות היהודית ההיסטורית, מפעל משותף של הספריה הלאומית ואוניברסיטת תל-אביב, ומי שיש לו עניין בראשיתה של העברית ובאופן בו העיתונות בשפה העברית ייצגה לקוראיה את המציאות, ימצא עצמו משוטט כמוני בין דפיהם של עיתונים דלפונים ומרוששים, חדורי תחושת שליחות ומתקשים לשרוד.

"הד הזמן". עברית קסומה (מתוך ארכיון העיתונות היהודית ההיסטורית)

הנה כמה פנינים: "הד הזמן" בווילנה מזהיר מפני מהגרי עבודה יהודים שמגיעים לחארבין שבסין: "בעת האחרונה החלו באים לעירנו המון יהודים עניים מרודים מתחום המושב וגם מגלות סיביר, בתקווה למצוא פה מקום להשתכר. חושבים הם כי עדיין ממטירים השמיים זהב לרוב... אך בבואם הלום יבושו מחלומם ותקוותם היתה למפח נפש... אין מקנה וקניין ואין עבודה ותעשיה, והחינאים (הסינים, א.מ.) עם הארץ, אינם רודפים אחרי חיי רווחה והם מסתפקים בשכר מועט, ולפיכך מורידים את מחיר העבודה ודוחקים את רגלי היהודים".

בעניין אחר מוכיח העיתון שהוא פלטפורמה אינטראקטיבית: "ביקטרינוסלאב נתפשטה שמועה כי המשורר המפורסם ש. פרוג נאסר. הננו מבקשים מאת סופרינו בייקטינוסלאב להודיע אותנו את פרטי הדבר".

באותו יום בירושלים, "האור", עיתונו של אליעזר בן יהודה, שמח להודיע לקוראיו שהעיתון "נמצא להימכר בהחנות החדשה של האדון יוסף מזרחי - מוכר כל מיני סחורות של המושבות וכל מיני יין וקוניאק של ראשון לציון".

הקונים יכלו לקבל תחת כותרת חסכנית אחת שני מאורעות: גם הספד לברון גינזבורג וגם ברכות ליום ההולדת ה"חמש ושבעים" של מנדלי מוכר ספרים.

מדרשה חדשה הוקמה ביפו, וכתבנו עלום השם תיאר את ההתרגשות של המייסד: "דמעות גיל היו למחנק בגרונו. בלי ספק זכר את כל הצרות והרדיפות, הלעג והבוז שסבל בהווסד המכון המפואר הזה… מה שסבל בלי ספק הניח שריטות גסות בלב הלוחם וכשנוגעים הדברים בעצם מקום השריטות האלה, הלב כואב ואולי גם זב דם". איזה יופי. גם דרמה, גם אפיון פסיכולוגי וגם דיווח רפואי בהינף קולמוס אחד, והכל "בהחנות של האדון מזרחי".

אולי רק הכבוד שלך זקוק לליטופים

כשנודע שמירי מסיקה תשפוט בעונה הבאה של "כוכב נולד", חשבתי מיד על המלים של קרן פלס לשירה של מסיקה, "בקרקס הזה": "מי המנצח בקרקס הזה? / בשתיקתך / משהו אוכל אותך / אולי רק הכבוד שלך זקוק לליטופים".

מסיקה. למה לא להביא את מרינה? (צילום: שוקה כהן)

איזו מין שופטת תהיה מסיקה? אלא אם כן תגדל לצורך התוכנית אישיות חדשה, מתוך היכרות עם השירה שלה, אפשר להמר שנראה המון מחוות פיזיות של התרגשות,

המון יד על הלב, המון השתפכויות שיאפילו על ההתעלפויות של מרגול ועל צדי ברגעים שבהם הוא נמס לגמרי.

אין כמו הנוכחות הבימתית של מסיקה, אשה שכל כולה התרגשות מתמדת, כדי לקדם את תחושת הריגוש ש"כוכב" רוצה ליצור בקרב הצופים שלה, בכל פעם שצביקה הדר אומר להם ש"זה נורא מרגש". כנראה שזה מה שקבוצות המיקוד רצו, במקום אוחובסקי ואינטרנשיונל שהיו לעתים קרובות בלתי צפויים, ציניים ואפילו מרושעים ממש.

אין ספק שהקריירה של מסיקה לא תינזק מן ההופעה ב"כוכב נולד", רק להיפך. אבל מה נעשה באמבטיית הרגש המהבילה הזאת? ולמה לא ללהק לתפקיד מישהי שהיא גם מוזיקאית טוטאלית, גם נוכחות טלוויזיונית נעימה ביותר, וגם בוגרת של "כוכב נולד" עצמו, כמו מרינה מקסימיליאן-בלומין?