רכבת ישראל 2010: שנה שראוי לשכוח

במערכות תקשורת ותיקות מכירים עורכים וכתבים מצב מתסכל, בו יש רק חדשות טובות, ולכן למעשה אין באמת חדשות ששוות דיווח. עבור רכבת ישראל, 2010 מסתיימת באופן הגרוע ביותר שאפשר - דיווחים מסביב לשעון, ואף אחד מהם אינו חיובי. למעשה, נראה שמצבו של הגוף הזה, בו השקיעה המדינה בעשור האחרון עשרות רבות של מיליארדי שקלים, סכומים שיכולים היו לחסל את מרבית בעיות החינוך, הבריאות והסעד במדינה, מעולם לא היה גרוע יותר מבחינה תדמיתית.

והמצב הזה, אינו נוצר סתם כך. למעלה מ-760 מיליון נוסעים שונים עשו שימוש בתחבורה ציבורית בישראל ב-2009. כ-650 מיליון (86%) התבצעו באוטובוסים שונים במאות קווי אגד, דן ולמעלה מתריסר מפעילים קטנים יותר. עוד כ-70 מיליון באמצעות מוניות שירות. כמה ברכבת ישראל? 36 מיליון בלבד, אחוז זעום לעומת נוסעי אוטובוס למשל, השתמשו ברכבת. עכשיו, נסו להיזכר איזה כלי תחבורה ציבורי זכה לכותרות הביקורתיות ביותר, למרות חלקו הכמעט זניח בהסעת נוסעים בישראל.

"כולם נהנים לקטר"

ברכבת יספרו כי התקשורת נהנית לחבוט בהם. יספרו כי התשתית אינה מודרנית מספיק. יזכירו כי המדינה הזניחה אותם במשך שנים ארוכות. יציינו שהנוסעים לא רגילים ובכלל, הבעיות ממש לא גדולות כל-כך ביחס לעבודה המדהימה שהם מבצעים. אולי. נסו להקליד את צירוף המילים "רכבת ישראל" במנוע חיפוש פופולרי, ומובטח לכם שמתוך כמיליון תוצאות שתקבלו, רובן המכריע יעסוק בעניינים שמוטב היה אילו לא היו מתרחשים: תקלות, צפיפות, תאונות קשות וקלות, השבתת קווים תכופה, מכרזים כושלים, עסקאות תמוהות, פארסה בדמות מינוי מנכ"ל, איומי השבתה של ועדי עובדים וכמובן, איחורים תדירים ואמינות זמנים מזעזעת.

על השאלות מדוע הרכבת מעוררת באזרחי המדינה רגשות קשים כל-כך, ומדוע היא מביאה אותנו לתלונות חוזרות ונשנות, יש תשובה פשוטה: כי ציפינו ליותר. כי אנחנו משלמים לה המון כסף, בתקופה לא קלה, מתוך תקציב אזרחי בעייתי גם כך. גם כי אנחנו פתוחים מאי פעם לעולם הגדול, לאירופה ולמזרח, וגם כי גילינו שעם כל הכבוד, הפעלת מערך רכבות מצומצם יחסית במדינה קטנה כמו שלנו, ללא קישורים מורכבים למדינות שכנות, הוא - איך לומר זאת בעדינות - פשוט יותר משיגור לוויני ריגול לחלל. ואתם יודעים, בשיגור לוויינים אנחנו דווקא לא גרועים כל-כך.

הדרישות בסיסיות

מה בעצם ביקשנו? להגיע בנוחות לתחנה בשעה בה אנחנו יודעים שתצא רכבת, מרחק נסיעה קצר מהבית ביישוב בפרברי גוש דן או מטרופולין חיפה. להשאיר את הרכב בחניון מסודר או סתם להיכנס לטרמינל נוח שמציע שירותים בסיסיים, לעלות בזמן לרכבת נקייה, ולמצוא בה מקום ישיבה מרווח. לצאת בזמן, להגיע בזמן, ובדרך לשתות את הקפה של הבוקר ולקרוא עיתון. אתם יודעים מה, אפילו להתחבר לאינטרנט בעידן הנוכחי. זה הכל. ישר, פשוט, נוח ובסיסי, כמו שקורה במדינות מסודרות אחרות, עם מערך רכבות גדול ומורכב פי עשרות מונים.

קיווינו שזה יקרה. גם, ואולי בעיקר, כי הרכבת הייתה בעשור האחרון בת טיפוחיהם של ראשי ממשלה, שרים, חברי כנסת ולא להאמין - אפילו נערי האוצר הידועים בידם הקפוצה. אין, לא היה וכנראה גם לא יהיה גוף ציבורי במדינת ישראל, למעט צה"ל ומשרד הביטחון, עם תקציב נדיב כל-כך ואשראי רב כל-כך, במשך זמן קצר כל-כך. כי לא רק הציבור, אלא גם הפוליטיקאים והפקידים, קיוו והאמינו שאם רק יתקצבו, אם רק ישלמו את כל מה שנדרש, הרי ששירות ציבורי כלשהו במדינה הזאת יפעל כראוי.

אבל כסף בלבד, כמו שהוכיחה רכבת ישראל יותר מכל גוף אחר במדינה, לא מסוגל לקנות הצלחה.

עתיד עגום

ומצער מכל, אתם יודעים מדוע זה לא ישתנה גם בשנה הבאה? בגלל פוליטיקה קטנונית, בגלל ועדים חזקים מדי, בגלל הנהלה חלשה מדי, בגלל עובדים בעייתיים; בגלל עסק קטן שגדל, צמח והפך לענק בלי לעצור, להביט לאחור ולהתארגן בהתאם. בגלל שהרכבת מתגלגלת כמו קיוסק שהפך לרשת בתי כל-בו אבל ממשיך למכור בהקפה לשכנים המוכרים. בגלל שהרשת הענקית עובדת כמו חנות שכונתית. ובעיקר, בגלל שלאף אחד מהאחראים כנראה - מישהו הזכיר את משרד התחבורה? - לא מספיק אכפת.

כל מי שעיניו בראשו, יודע שהרכבת לא סיפקה את הסחורה בשנים שחלפו, ובאופן בולט בשנה האחרונה. כל מי שעיניו בראשו יודע שגם ב-2011 הרכבת לא תספק. כל מי שמבין דבר או שניים בניהול ארגונים גדולים, יודע שכל עוד תמשיך הרכבת להתנהל כפי שהיא מנוהלת כיום, על-ידי אותם בכירים, אותן משפחות, אותן קליקות ואותו לובי חזק, שום דבר טוב לא באמת יצמח שם.

גם ב-2011 הרכבת תאחר תדיר ותתרץ זאת באין ספור סיבות מצוצות מהאצבע. הרכבת תהיה מלוכלכת ולא נוחה. קווים יסגרו ויפתחו, רכש במיליארדים יתגלה כמוטעה ולא מקצועי, בעיות תחזוקה יציצו מפעם בפעם ויגרמו לתקלות קשות ותאונות קלות (כך אפשר רק לקוות). ובמילים פשוטות, הציבור לא יקבל גם ב-2011 את השירות לו הוא ראוי, ועליו הוא משלם. על כך הוא מתלונן, ובצדק.