אני כבר יודעת מה המחיר של הריבאונד הזה
זה לא קורה לי הרבה. התזמון הוא חד פעמי: שתי כוסות שברון לב, כף אגו רגיש ושתי כפיות הרפתקנות הם המרכיבים של המתכון המדויק שדוחף אותי לזרועותיו. הוא לא מיסטר right, אבל אין שום סיבה שהוא לא יהיה מיסטר right now
תנו לי ריגושים, תנו לי דרמה, תנו לי זמן להתרגל מחדש אל הרעש הבלתי נסבל של השקט. אני הזאב במסווה של האיילה, ו"השחקן" שמולי משתף איתי פעולה וממיס אותי כשהוא מנגן לי באמצע הלילה על הפסנתר השחור שבסלון שלו, אי שם בין ארלוזרוב לדיזנגוף.
לכל אחד מאיתנו יש תפקיד בהצגה הזו. האקדח של המערכה הראשונה ירה את יריית הפתיחה והוא יחסל אותנו מתישהו במערכה השלישית. אבל עד שזה יקרה ההצגה חייבת להימשך, לא?
אין שום סכנה אמיתית שהוא ייכנס לי ללב
הוא לא מיסטר right. זה ברור לי מההתחלה. הוא מאוד מוכשר ומקסים ואפילו עוד יותר יפה. יש לו עור מוקה רך, טעם מתוק, תשוקה אפלה וכריזמה שלא נגמרת. אבל כדרכם של אלה שכוכבים מנצנצים בהם, הוא לא ייתן לי באמת שום דבר ממנו גם כשהוא יחבק אותי כל הלילה ויישן איתי כפיות. אולי רק למחוא לו כפיים באיזו הצגה פרטית... אז אין שום סכנה אמיתית שהוא ייכנס לי ללב, או שאשכח שזו רק הפקה חולפת. לא, אין שום ספק שהוא לא מיסטר right. אבל האם לוותר עליו, כשיש לו את כל מה שצריך כדי שאלהק אותו לתפקיד של מיסטר right now?
זה לא קורה לי הרבה. התזמון הוא חד פעמי: שתי כוסות שברון לב, כף אגו רגיש ושתי כפיות הרפתקנות הם המרכיבים של המתכון המדויק שדוחף אותי לזרועותיו.
אולי לנצל את הרגע זה בעצם לבזבז אותו?
אבל אם זה כך, ואם הסוף כבר מחשב את קיצו מראש, האם יש בזה טעם בכלל? אולי לנצל את הרגע זה בעצם לבזבז אותו? האם להתבגר זה להפנות את העורף לשלושה שבועות של הרפתקה וכיף בשם "הדבר הנכון"? והאם מיסטר right now בעצם מעכב אותי בדרך למיסטר right?
בטלוויזיה דולקת אש שלא נגמרת. שריפה ענקית בלעה את הכרמל, אנשים נמלטים מקרונות רכבת בוערת, כולנו ממשיכים לספור בייאוש כמה ימים גלעד לא ראה אור יום. אני יושבת מול הטלוויזיה ובוכה בדמעות חסרות ישע שלא יכבו מאום. אסונות כאלה מזכירים לי לחיות את הרגע. אף אחד לא באמת יודע מה יקרה מחר, אף אחד לא יכול להיות בטוח מה הדבר הנכון לעשות. החיים שלנו יכולים להפוך את פניהם בשנייה אחת, וכל מה שהיה לנו מוכר וידוע, יכול להשתנות בצלצול טלפון אחד.
אולי את הלילה הזה עדיף לי להעביר עם מיסטר right now במקום לכאוב לבד בבית. מצד שני, יכול להיות שאם אוותר עליו אפנה לעצמי מקום לפגוש את מיסטר right. אולי כן ואולי לא. אין הבטחות. אף אחד לא ייתן לי להציץ אל העתיד, ואני יכולה רק להמשיך ולתהות, או להמשיך ולטעות.
אני מגיעה לתיאטרון הזה כשהלב שלי כמו סוס שמעד ועכשיו, בחצי הדרך למעלה, הוא בועט לכל הכיוונים. לקום, לקום מהר. אם תמשיכי לשכב על הארץ אפילו עוד שנייה לא תצליחי להתרומם עוד הרבה זמן. אז אני קמה אל מיסטר right now, כי כרגע יותר טוב כמעט מכלום.
עכשיו אנחנו כאן. מחר אולי כבר לא. להצגה הזו אין קהל, זה רק אני והוא בשעות הקטנות של הלילה. התשוקה מסמיכה את האוויר שבינינו, אני מרגישה בחיים, וזה בסדר. אני מרשה את זה לעצמי עכשיו, אבל אני גם לא שוכחת שמבקרת התיאטרון הכי קשוחה שבי יודעת שאי אפשר רק לחיות רק את הרגע, כי לאשליה שלו יש מחיר כבד. יודעת שלהישען על ריגושים זה כמו להתעורר ולגלות שיוליה תקעה לעצמה פגיון בלב בזמן שעשית את עצמך מת.
מיסטר right שלי לא חייב להיות רומיאו, הכוכב הראשי של ההצגה. הוא לא ישאיר אותי מחוץ לדלת בזמן החזרות "בשם האמנות" ולא יזדקק למחיאות כפיים של קהל זר ובוגדני. אבל הכאבים שלנו יזהו אלה את אלה כשיגיע הרגע. שום אורות של במה לא יסמאו וישקרו את עינינו, וכל הרגעים של right now יהיו תמיד פשוט right.
כְּאֵבִים מְזַהִים אֶחָד אֶת הַשֵּנִי.
מֵרִיחִים זֶה אֶת זֶה לִפְנֵי הַמִּלִּים.
שֶלִּי מַכִּיר אֶת שֶלְּךָ,
עוֹד לִפְנֵי שֶיָּדַעְתִּי אֶת שִמְךָ.
בַּמְּסִיבָּה בַּתֵּיאַטְרוֹן חִיַּיכְתָּ,
"אַתְּ מוּכֶּרֶת"...
כְּמוֹ רוֹמֵיאוֹ וְיוּלְיָה
שֶנִּפְגָּשִים בְּגִלְגּוּל אַחֵר,
אוּלַי נְקַבֵּל אֶת הַצַּ'אנְס
לְהִזָּכֵר,
ולא לְהִתְאַבֵּד בְּשִידּוּר חוֹזֵר.
('שידור חוזר' / מיכל בכר)
לפנייה לכתב/ת 
