טיול על ארבע: הסיור האחרון ברמת השרון

מידע שימושי:

אורך המסלול: כ-4.5 ק"מ.

אופי המסלול: מעגלי וקל.

נקודת התחלה וסיום: מגרש חניה ברחוב החרושת (1), או לאורך הרחוב עצמו. אל טרמינל קדמה (2) הסמוך לנקודת ההתחלה, מגיע קו 24 של חברת דן מתל-אביב, וחברת מטרופולין מפעילה אליו את קווים 1 מרחבי רמת-השרון, 32 מכפר-סבא, רעננה ומהרצליה העיר, ו-27 מהרצליה העיר ומהרצליה פיתוח.

• למפת הטיול ברמת השרון (באדיבות אתר OpenStreetMap)
  

אף שרמת השרון מיתגה את עצמה כבירת התות הישראלית, ואשר דחתה ככל הניתן את הפיכתה ממועצה מקומית לעיר שגובלת בתל-אביב, היא עדיין מוקפת בשדות מעובדים ובשטחים פתוחים כמעט מכל צדדיה. חלק גדול מבתי רמת-השרון צמודי-קרקע, ולמעט מספר עורקי תנועה ראשיים, רחובותיה שקטים. גנים רבים משובצים ברחבי העיר כולה, וכך גם בשכונות מורשה ונווה-מגן במזרחה אשר בהן הסיור מתמקד.

גנים רבים בכל רחבי העיר. גן בר-לב ברמת השרון (צילומים: אורי תאר)

כדורת מישהו?

רחוב חרושת באיזור התעשייה הקטן שבמורשה אינו בדיוק אטרקציה תיירותית, אבל החנייה בו קלה, הגישה אליו בתחבורה ציבורית נוחה, ויש בו דובדבן קטן השמור לסוף הסיור. צעדנו מערבה ברחוב עד למפגשו עם רחוב הנביאים אותו חצינו ופנינו שמאלה (דרומה). לאורכו של מסלול הנסיעה העיקרי, נמתח מעין רחוב הולנדי מרוצף המאפשר הליכה רגועה.

הרחוב מתעקל ימינה ולמולנו נגלו מגדל עתידים החדש בצפון תל-אביב והחומה האקוסטית שחוצצת בין בתי מורשה לכביש 5. לאחר מעגל תנועה קטן, הרחוב ממש נדבק אל החומה ושער ברזל בסופו מוליך אל מועדון הכדורת העירוני החוסה בצילה (3). המקום היה ריק מאדם למעט פועל בודד שעסק בעבודות אחזקה. ישבנו על אחד מספסלי העץ ובחנו את משטח הדשא הרבוע והשקוע מעט בחצר הגדולה ואת עצי הדקל הגבוהים בצידו הצפוני.

חברו הטוב תופס מנוחה במועדון הכדורת ברמת השרון

שתינו מים והצטלמנו, וכשיצאנו דרך השער דרכו נכנסנו, פנינו שמאלה (צפונה) אל שביל מרוצף קטן המוליך לאורך גדר המועדון, ולבסוף יוצא אל גן יונה. במרכזו של הגן הקטן והמוארך ערוץ זרימה, ושני גשרי עץ קטנים קבועים מעליו. בסופו של הגן פנינו שמאלה (מערבה) אל רחוב בית-גוברין, מיד ימינה (צפונה) אל רחוב לכיש ושוב שמאלה אל רחוב מסדה, שכעת הוא אתר עבודה. בסופו של הרחוב מוביל שביל קטן אל גן ויצ"ו (4), גן קטן ונעים, שבמרכזו גבעה מלאכותית ולידה גן שעשועים.

עצי לימון ברחוב הגפן

יצאנו דרך פתחו הדרומי של הגן המוביל אל רחוב הגפן בו פנינו ימינה (מערבה). רחוב הגפן הוא אחד הרחובות הנעימים ברמת-השרון. הרחוב הארוך שמוליך ממורשה לנווה-מגן, מטפס במתינות, ולאורכו נטועים עשרות "עצי לימון". למעשה אלה אינם הלימונים שאנחנו מכירים מחנות הירקות, אלא קרוב רחוק שלהם בשם פונצירוס תלתני שפירותיו אינם אכילים. בעונה זו של השנה נושאים העצים מטען כבד של פירות, שנראים כפנסים צהובים שיד נעלמה תלתה עליהם, ולמרגלותיהם כתר פירות שכבר נשרו אל הקרקע.

בין מסלולי הרחוב נמצא גן בר-לב (5), גן זעיר שצורתו כשל סירת קאנו ברוחב של 30 מטרים לכל היותר, אבל תכנון נכון הפך אותו לפנינה של ממש. פרגולה, משטחי עץ ואין ספור פרחים שולבו בין השבילים, ועל כל אלה חולשים עצים מסוגים שונים, וכמובן עצי פונצירוס עם פירותיהם דמויי הלימון. כמו ברוב הגנים בעיר, גם לגן בר-לב אסורה הכניסה לכלבים ושלטים מזהירים את העבריין מפני קנס; אבל הדבר אינו מפריע לכך שבשטח הגן נמצאת גינת כלבים זעירה, סתם שטח מגודר וריק, אולי בגודל של חדר מגורים. אם לא ידעתם אז דעו זאת עכשיו - רמת השרון אינה עיר מכניסת-כלבים!

אקליפטוסים בוואדי

מיד לאחר בית-הספר פנינו שמאלה (מערבה) אל רחוב נווה-רעים השקט, ולפני בית מספר 17, ימינה אל שביל עפר רחב (9) היורד אל רחוב טרומפלדור. בדיוק מעברו האחר של הרחוב נמצא "יער ילדי השואה" (10), שבו ניטעו 180 עצי אלון לזכר מיליון וחצי הילדים שנספו בשואה. השביל יורד עד לפסל קטן ובו נראים ילד וילדה שעל גבה תלאי צהוב, ומאחוריהם, על לוח מתכת בגוון חלודה, מופיע הכיתוב "חייכם נוקמים את מותנו".

לאחר שתרנו את הגן עד סופו, מקום בו מתחיל מתחם תע"ש הענק, חזרנו אל הפסל ופנינו מזרחה אל רחוב ויתקין. לאחר כ-50 מטרים הרחוב מתפצל לשניים, ובדיוק בתווך מתחיל "הוואדי", אחד מיובליו של נחל הדרים הזורם בחלקו מתחת לפני הקרקע, אך התוואי שלו גלוי מעליה. את "הוואדי" אי אפשר לפספס, שכן עצי אקליפטוס בגובה כמעט מונומנטאלי, מסמנים אותו כמעט לכל אורכו, ויש בו מקומות שבהם קשה לדמיין שנמצאים בלב איזור מגורים.

180 עצי אלון לזכר מיליון וחצי הילדים. יער ילדי השואה

חצינו את רחוב המלכים, ומשמאלנו החל רחוב הרב ריינס את דרכו, אבל אנחנו המשכנו מתחת לאקליפטוסים התמירים, וחצינו גם את רחוב הרב קוק. רחבה מרוצפת קידמה אותנו בשובנו אל מורשה (11), והמשכנו בדרכנו דרך חלקו הפחות מטופח של הוואדי. כאן אמנם השטח הפתוח רחב יותר, אבל הנוף המקומי כולל בעיקר בתי שיכון עם חבלי כביסה. הרבה כביסה. פגשנו כלב חום קטן שהיה קשור אל מלונתו, וממש יצא מגדרו בהכנסת האורחים שנהג בחברו הטוב ביותר. חצינו שוב את רחוב המלכים, ואת הוואדי "הפראי" החליף גן הנביאים (12), גן מטופח המלווה את הרחוב הנושא את אותו שם.

ואז פגשנו את יעל

כאן, בגן הנביאים, בסיור דומה לפני מספר חודשים, פניתי אל בחורה צעירה שדחפה עגלה ובה תינוקת בת-יומה. אני לא זוכר מה בדיוק רציתי לברר, אבל אותה בחורה, יעל גרטי שמה, השיבה לי על שאלתי ושאלה מצידה מדוע אני מטייל עם כלבי עם מפה ומצלמה. הסברתי לה שחברו הטוב ביותר צריך הרבה בידור והרבה פעילות, אז בכל פעם אנחנו חורשים עיר אחרת.

יעל, שכותבת בערוץ האוכל של ynet, נדלקה על העניין ואמרה שלפי דעתה זה יכול להיות אייטם טוב לערוץ התיירות. היא ביקשה את רשותי לקשר ביני לבין זיו מערוץ התיירות, ואני כמובן הסכמתי. לאחר שלושה שבועות, כשכבר שכחתי מכל העניין, קיבלתי טלפון מזיו, וכך, ביד המקרה, בא לעולם הטור "כלב והעיר הגדולה". בדיעבד נזכרנו, יעל ואני, שאנחנו מכירים היטב מימינו הסטודנטיאליים, אבל היא לא זיהתה אותי ואני לא זיהיתי אותה. קורה...

גן מטופח המלווה את הרחוב הנושא את אותו שם. גן הנביאים

נקודת ההתחלה והסיום

חזרה להווה. מגן הנביאים אל נקודת הסיום הדרך קצרה. פנינו שמאלה (מזרחה) אל רחוב החרושת, ומיד לאחר מגרש החניה שבו השארנו את הרכב, הגענו אל הדובדבן המובטח - חנות המפעל של "מאפיית ודש" (13). אמנם החנות היא חלון מכירה צר, אבל מאחוריו עולם ומלואו של כל סוגי המאפה. קנינו שתי לחמניות, והתחלקנו לנו בשלל.

זהו, כאן, ברמת-השרון, החל הטור "כלב והעיר הגדולה" את דרכו, וכאן הוא גם מסתיים. סיפרנו לכם על 20 מהיישובים שטיילנו בהם, אבל היו עוד רבים, ואולי עוד נחזור לספר לכם גם עליהם. אנחנו, כמובן, נמשיך לטייל בדיוק כפי שנהגנו לפני שפגשנו את יעל; ואם תראו דוברמן עם לשון ורודה וארוכה מחובר לאיש עם מצלמה, סביר מאוד שזה אנחנו; אז תגידו לנו שלום.

עולם ומלואו של כל סוגי המאפה. "מאפיית ודש"

נהנתי לתכנן מסלולים, לאסוף מידע, לצאת לטיולים ולצלם, לצייר מפות ולהעלות את הכל על הכתב. אני מקווה שנהנתם לקרוא. תודה גם ליעל על היוזמה ולערוץ התיירות שסיפק את הבמה וסייע בעצה ובמילה טובה. אבל התודה הגדולה ביותר מגיעה לגיבור האמיתי של כל אחת ואחת מ-20 הכתבות של הטור - דוברמן בן שנתיים וחצי, יפה-תואר וטוב-לב; עירני, חד-חושים ומלא אנרגיה, אבל עם זאת עדין ונאמן. אני אוהב אותו אהבת נפש; הוא נשמת אפי ובבת עיני; הוא החבר הכי טוב שלי! קוראים לו סְפּירִידיוֹן.

• לכל הכתבות במדור "כלב והעיר הגדולה"