מתכתבים עם ביאליק

במידה וביאליק היה חי כיום, ומגיע לגיל מופלג (עברו כ-138 שנים מאז שנולד) היה ודאי גאה לגלות כמה יצירתו עדיין חיה וגועשת בספרות המקור העכשווית. לכבוד ציון יום הולדתו, משוררים וסופרים נאספו יחד בביתו התל אביב של המשורר הלאומי (שכתב גם סיפורים ומסות), ברחוב שקרוי על שמו, וקראו מתוך יצירותיהם העכשוויות שמתכתבות עם אלו שלו.

• הצטרפו לעמוד של ynet בפייסבוק 
  

ציונות וקוץ בה

הסופרת יוכי ברנדס על הקשר לביאליק: "הרומן 'וידוי' כולו הוא ספר שכתבתי על ביאליק, ועל תחיית התרבות העברית בתל אביב הקטנה, דרך מסע שעוברת צעירה באוניה מאודיסאה לישראל. אותה גיבורה שעברה את פרעות קישינב, הופכת להיות ביתו המאומצת של ביאליק. אותו אימוץ בסיפור הוא בדוי, אבל כל הסיפורים על ביאליק בספר הם אמיתיים.

ברנדס. ביאליק והיא ביחסים עם התרבות היהודית (צילום: איריס נשר)

"בחרתי בביאליק לרומן משום שהוא מוקד הזדהות והשראה עבורי, בעיקר ביחס שלו לתרבות היהודית. ביאליק חי בעולם של ניגודים וקונפליקטים, מצד אחד הוא היה שייך לדור הציונות של התחייה ונקרע מעולם המסורת. הוא היה ציוני ולא חיכה למשיח. אבל בניגוד לאחרים הוא נשאר קשור לתרבות, והאמין שבלעדיה אין לנו זכות קיום כעם וכמדינה, ואני מאוד מזדהה עם הגישה שלו. מצד אחד ביאליק אומר קדיש, אך מחבר פואמות על פרעות קישינב ומתחשבן עם אלוהים, ושני הניגודים אינם סותרים זה את זה".

מתוך "וידוי": הרב דחף בכוח את הסידור לידיו ונזף בו ביידיש בקול רם שנשמע עד למקום עומדי. 'מיכאל רופשטיין, אמור קדיש על הוריך שמתו על קידוש השם.' אך הצעיר, עכשיו ידעתי ששמו מיכאל, סירב ליטול את הסידור בידיו.

ואז ניגש אליו דוד נחמן וביקש ללחוש דבר מה על אוזנו. הפרש הגובה ביניהם אילץ את סרבן הקדיש הצעיר להתכופף.

הוא האזין ברוב קשב וכבר הייתי בטוחה שהבעיה נפתרה, אך מייד שבה אל פניו הבעתו המתריסה והוא הניד את ראשו שוב ושוב, במשנה סרבנות. כל כך קטן ופגיע נראה פתאום דוד נחמן, עד שהרגשתי שעוד רגע אתגבר על פחדי ואצרח על הגברתן היתום במלוא גרוני: איך אתה מעז, בריון מגודל, לסרב למשורר הלאומי שלנו? אמור כבר קדיש על קבר הוריך הנרצחים! לאחר כמה דקות של מבוכה, כשרחש הציבור הנסער הולך וגובר ומאיים להפר את מכובדות הטקס, נטל דוד נחמן את הסידור וקרא את הקדיש בעצמו".

הקריה על שם ביאליק

שחר מריו מרדכי על הקשר לביאליק: "השיר "אני צריך חיבוק" מתכתב באופן מובהק עם ביאליק. מאחר ורוב שנות ילדותי ונעוריי עברו עלי בקרית ביאליק, האמן הראשון שהתוודעתי לקיומו הוא המשורר הלאומי, שהרי כל ה'ביאליקאים' לומדים מקטנותם שהקריה נוסדה ב-1934, שהיא שנת מותו של גדול משוררי ישראל בתקופת התחיה.

מריו מרדכי. שפת המשורר פוגשת את שפת הסבתא. (צילום: אופיר הראל)

"השיר הוא דיבור - לא מודע בהכרח - בין המשורר הלאומי לסבתי, סבתא רוזה, ובינה לבין הנכד. ואולי בשל הפערים בין ה'שחקנים' בשיר (הפער המתרחב בין הנכד לסבתא כמו גם בין הסבתא למשורר; היא היתה אמנם עלמה צעירה כשביאליק נפטר, אבל בשל רקעה התרבותי הוא לא היה בשורש נשמתה) מתגלעים גם פערי השפה.

"השיר מדלג בין מִשלָבי לשון, אך בה בעת גם מפגיש את שפת המשורר הלאומי עם שפת הסבתא ('אומרים אהבה יש בעולם, מי יאהב אותי בעולם הזה?'), או היגדים שיכולים להיקרא הן כמשלב גבוה והן כמשלב נמוך ('סבא מת עליה', קרי: גם נפטר וגם אהב) כשדווקא הארמית ('עלמא דאתיי') היא השפה המפרשת. אבל בסופו של דבר כולם מחפשים חיק ומקלט וחיבוק, גם אם מושאם של אלה מתגלגל מ'אם ואחות' לסבתא".

אני צריך חיבוק

בִּנְעוּרַי אָמְרָה לִי סַבְתָּא מִקִּרְיַת

בְּיָאלִיק: "אוֹמְרִים אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם.

מִי יֹאהַב אוֹתִי בָּעוֹלָם הַזֶּה?

(סַבָּא מֵת עָלֶיהָ,

וְעָבַר לְעָלְמָא דְּאָתֵי)

בְּבַגְרוּתִי הָפְכָה שְׂפָתִי זָרָה לָהּ; לֹא כְּמוֹ אָז

כְּשֶׁשָּׁמְרָה עָלַי, וְדִבְּרָה אֵלַי בִּלְשׁוֹן פִּקְפּוּק-צִקְצוּק:

"מִי בָּא לְסַפְתָּא? מִי צָרִיךְ חִבּוּק?"

סַבְתָּא הִנִּיחָה

אַחֲרֶיהָ

נֶכֶד וְאַזְהָרָה: הַנְּעוּרִים חוֹלְפִים, הַכּוֹכָבִים מְרַמִּים.

וּמֵאָז כָּל הֵלֶךְ בָּרְחוֹב מַחְנִיק עֶלְבּוֹן בְּקִפְלֵי בְּשָׂרוֹ

מִזְדַּעֵק בְּאִפּוּק: אֲנִי צָרִיךְ חִבּוּק.

הַמַּפָּלָה מִתְפַּשֶּׁטֶת מִכְּתֵפַי מַטָּה, סַבְתָּא. וְאֵין

פָּקִיד אוֹ רוֹפֵא לִשְׁטֹחַ טַעֲנוֹתַי. הַאִם

נִתָּן לִפְקֹד רוֹפֵא עִם טְעָנוֹת מֵעֵין אֵלּוּ?:

אֵיזֶה עוֹלָם דָּפוּק.

מִי יִהְיֶה לִי חֵיק וּמִקְלַט רֹאשׁ,

סַבְתָּא אֲנִי צָרִיךְ

חִבּוּק

שדה נטוש

המשוררת חמוטל בר יוסף על הקשר לביאליק: "בשיר שכתבתי יש הד לשירתו של ביאליק.  'בשעה ארבע וחצי' יש הד לשירים, 'הכניסיני תחת כנפך' ו"לבדי'. בעיני, הילדה בשיר, שנואשה מהסיכוי שאימה תבוא לאסוף אותה (האם יש ילד שזה לא קרה לו?), מצפה שהעננה תאסוף אותה 'בכנפה החורגת'.

בר יוסף. נאמנות מוחלטת לבעלת הכנף (צילום: פוטו דורון)

"זו כנף של אם חורגת, לא של אם אמיתית, ובכל זאת הילדה מייחלת לה, כי היא יותר טובב מנטישה מוחלטת. בשירים של ביאליק היחס בין המשורר לבעלת הכנף - גם אם היא שבורה - הוא של נאמנות מוחלטת. בשיר שלי הכמיהה לכנף כלשהי, ולו של אם חורגת, מבטאת מצב נפש מוכר היטב לילדים נטושים - וגם לאנשים מבוגרים 'טעוני אהבה' שחשים נטושים רגשית עד כדי ייאוש.

בְּשָׁעָה אַרְבַּע וָחֵצִי

בְּשָׁעָה אַרְבַּע וָחֵצִי אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם אֲפִלּוּ הָעֵץ

מִתְמַתֵּחַ, כְּמוֹ יֶלֶד מָעוֹן שֶׁהוֹרָיו אֵחֲרוּ,

מוּכָן לְהֵחָבֵק בְּכָל זְרוֹעַ זָרָה מְאַמֶּצֶת,

מוֹתֵחַ עֲנָפָיו בְּכָל כֹּחוֹ

נִמְשָׁךְ אֶל כָּל עֲנָנָה חוֹלֶפֶת:

מַהֲרִי, קְחִי אוֹתִי בִּכְנָפֵךְ הַחוֹרֶגֶת,

אַל תַּשְׁאִירִי אוֹתִי לְהַשְׁחִיר עִם הַשְּׁקִיעָה.

בְּשָׁעָה אַרְבַּע וָחֵצִי אֲפִלּוּ הָעֵץ,

וּמָה עוֹד אֲנָשִׁים טְעוּנֵי אַהֲבָה.

רם ונישא גוזלי ואני חגבו  

המשורר אלי הירש על הקשר לביאליק: "השיטה שלי כמשורר היא לא לכתוב שירים. אני כותב לא מעט דברים אחרים במסגרת העבודה שלי, אבל שירה לא. שנה חולפת, שנתיים, שלוש, ושום שיר לא נכתב. ואז - וגם זה חלק מהשיטה - אני נסחף לתוך מערבולת כתיבה שנמשכת חודשיים בערך, מניבה די הרבה שירים, פולטת אותי לחודשיים-שלושה נוספים שבהם אני מעכל מה קרה לי ואולי כותב כמה שירים נוספים - כמו רעידות אדמה קטנות אחרי רעידת אדמה גדולה - ושוב: שקט גמור.

הירש. התקפים של שירה ביאליקאית (צילום: אולה בורוזונה)

"אז זאת השיטה: לחיות כמעט כל הזמן כמו בן אדם נורמלי, שכתיבת שירה לא מעיקה עליו, ואז, לתקופה קצרה להיטרף עד הסוף. ההתקפים האלה מתרחשים אחת לשלוש ארבע שנים, ובמהלכם משהו משתנה כנראה בכימיה או בחשמל (או בהשד יודע מה) של המוח שלי, והנטייה שלי מתהפכת: במקום לא לכתוב שירים בכלל, לכתוב בלי להפסיק. אני צריך לעבוד, כמו כולם, לא ממש יכול להרשות לעצמי את ההיסחפויות האלה, ואולי זה מה שמסביר את עוצמתן ונדירותן היחסית.

"היו לי שני התקפים כאלה בעשור האחרון. אחד לפני קרוב לארבע שנים, במאי 2007, ושני ממש עכשיו, בשלהי 2010 (ואני כבר בשלב שבו אני מנסה לעכל מה קרה לי). השירים "הביאליקאיים" שלי נכתבו, יחד עם עשרות שירים נוספים, בהתקף הקודם, שהניב את ספרי האחרון, "מוזיקה חדשה" (חרגול עם עובד 2008). בניגוד להתקף הנוכחי, ההתקף של "מוזיקה חדשה" דמה בשלביו הראשונים להתפרצות גדולה של שמחה, מין סילון של אופוריה.

"ביאליק הופיע רק באמצע ההתקף, כאשר השמחה התחילה להתפרק לגלים של עצב, כמיהה ובדידות. לא שהשמחה נעלמה, אבל הכאב שהיה כרוך בה, או בפרידה הצפויה ממנה, התחיל לצוף. ואולי ביאליק היה נחוץ לי כדי לתת צורה וכיוון לכאב הזה, שכן בשירת ביאליק יש ערוץ הולך ומעמיק של עצב - כמיהה שאינה נענית, אכזבה קשה, זעם ותסכול. נדמה לי שבשני השירים אפשר לזהות את המתח בין השמחה שלי אז, שהיו לה קווים משפחתים מאוד, לבין העצב המיותם של ביאליק".

גוזלי

לֹא בְּסַלְעִי נִקַּרְתִּי אֶת בְּרֵכָתוֹ שֶׁל בְּיַאלִיק,

לֹא מִפִּצְעִי הַפָּתוּחַ קָלְחוּ צַפְרִירֵי זָהֳרוֹ.

בְּבֵית אִמִּי וְאָבִי עַל מַדָּף לֹא גָּבוֹהַּ

הֵם צִפּוּ לִי כְּרוּכִים בְּסֵפֶר: גָּמַעְתִּי מֵהֶם לְשָׁכְרָה.

וּבַחֲלוֹם הַשַּׁחַר הָלַכְתִּי אֶל שׁוּק הַסֵּפֶר

בְּכִכַּר מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּעִיר הַגְּדוֹלָה,

בִּקַּשְׁתִּי הָלוֹךְ וָסֹב אֶת דּוּכָנוֹ שֶׁל בְּיַאלִיק

וּמְצָאתִיהוּ בְּקֶרֶן זָוִית מְבֻזָּה וּבְזוּזָה.

וּבְשׁוּטִי עִם אָבִי בְּנַהֲרוֹת אֲחֻזַּת בַּיִת

נָשָׂאתִי מַבָּט וְקָרָאתִי - הֲרֵי פֹּה, לְלֹא אָב,

הוֹמֶה וְתוֹהֶה וְאוֹחֵז בִּכְנַף בֶּגֶד אִמּוֹ,

הוּא הִבִּיט מִשְׁתָּאֶה כֹּה וָכֹה וְהָיָה לְחָגָב!

שַׁלְוָה מְתוּקָה נָשְׁבָה בְּלִבִּי וְיָדַעְתִּי:

רָם וְנִשָּׂא גּוֹזָלִי וַאֲנִי חֲגָבוֹ.

הכתבה נכתבה בשיתוף עם בית ביאליק שערך ערב ספרותי לציון יום הולדתו ה-138, בו השתתפו אמנים נוספים.