דביק וזה עובר

"אם אשתה דבק ואחכה שיתייבש", שואל הקורא אריק, "האם אוכל לצקת פסל של מערכת העיכול שלי מבפנים?". אז דבר ראשון, אריק, התשובה היא שלא ממש. ודבר שני, עזוב שתיית דבק: משאלתך עולה שמוטב לך לדאוג יותר בקשר לנזקי ההסנפה.

אם לחזור להגדרת המשימה - אינסטנט־פסל של הקרביים, כן? לא שופטים, רק מוודאים - אז ראשית חשוב להקפיד על סוג הדבק. חלק מהדבקים פשוט לא מתמצקים בתוך הגוף, בדיוק מהסיבה שהם לא מתייבשים בתוך האריזות. נציג מובהק של הקטגוריה הזאת הוא דבק המגע, שמורכב משילוב של פולימרים שונים, שזה מילים גדולות לפלסטיק מומס. אתה בוודאי יודע שפלסטיק נמס ומתרכך בחום, אבל אפשר להמס אותו גם באמצעות נוזלים כמו אצטון וטרפנטין. סוגי פלסטיק מסוימים, רכרוכיים מלכתחילה, אפשר אפילו להמס במים. הרעיון הוא שכל עוד הדבק נמצא בבקבוק, הממס שלו לא יכול להתנדף ולעזוב את הפולימרים. ברגע שמורחים את הדבק על משטח ונותנים לו קצת זמן, הממס מתנדף והדבק מתייבש ויכול להחזיק שני משטחים צמודים. וכל זה אומר שאם תבחר צ'ייסר של דבק מגע, רוב הסיכויים שהחומר פשוט יעבור במערכת העיכול וייצא במועד מאוחר יותר בצינורות המקובלים.

הלאה. כבר אמרנו שאם תשתה דבק מסיס במים, הוא בוודאי לא יוכל להתקשות לכדי פסל בתוך הגוף. אז למה שלא תשתה דבק שמומס בחומר אחר? ובכן, הנה למה: בתור התחלה, ממסים כמו אצטון וטרפנטין שייכנסו לגופך יעזבו את הפולימרים המומסים, יחלחלו לרקמות הגוף ויהרגו כל תא שייתקלו בו. והעניין הוא שעוויתות המוות יפריעו בוודאי ליצירת פסל יציב ומוצק, מה שעלול לפגוע באמת האמנותית שלך. אז הנה אנחנו שוב חוזרים ללוח השרטוטים.

האפשרות המתבקשת הבאה היא סופר־גלו - דבק שדווקא יצליח להתמצק בקרביך, אם כי באופן קצת מוצלח מדי. הסופר־גלו מכיל חומר שנקרא ציאנו־אקרילאט, שמתמצק במגע עם מים. ואפילו ממש מעט מים: הוא מסוגל להתייבש כמעט בן רגע גם כשהוא נחשף בטעות ללחות שבאוויר החדר, ולכן תמיד שומרים אותו באריזה אטומה לאוויר. אבל מהירות התגובה שלו היא גם המכשול העיקרי כאן, כי הסופר־גלו יתקשה ברגע שייחשף לרוק שבפה ובוושט. כתוצאה מכך ייחסמו דרכי העיכול והנשימה שלך כבר בתחילת הדרך, ואז נראה אותך אומר "שקט, אני מפסל עכשיו" באופן קוהרנטי. אגב, אריק, הידעת? סופר־גלו עובד כל כך מהר בתוך הגוף שבעבר השתמשו בו לאיטום פצעים ולהדבקה מחדש של כלי דם שנפצעו. לא שזה מומלץ, כי יש לו נטייה לגרות את העור, אבל ממתי אנחנו כותבים על דברים מומלצים.

מיואש? חכה עוד קצת: לפחות באופן תיאורטי, דבק אפוקסי עשוי להיות הפיתרון בשבילך. האפוקסי מבוסס על שני חומרים כימיים ארוזים בנפרד (מה שנקרא "בסיס" ו"מקשה"), שכל אחד מהם בפני עצמו אינו דביק. רק בערבוב הנוזלים משני הבקבוקים נוצרת תרכובת שמתמצקת ומתקשחת במהירות. אז כמו שאמרה ההיא, הנה כך: שתה כמה ליטרים מאחד הנוזלים, והנח לו למלא היטב את מערכת העיכול שלך. עכשיו לגום מהנוזל השני, קפוץ הרבה כדי לערבב היטב את החומרים בבטן, ולך לישון. למה? כי תהליך ההתקשות ייקח כמה שעות בתנאים האלה, ומהדברים שמעסיקים אותך אנחנו למדים שזה לא שאתה ממהר לאנשהו. עכשיו, נכון שתתעורר מת, אבל כפיצוי תשאיר אחריך גופה עם פסל פלסטי בקרביה. טייק דיס, יהודה היס. 

ברמת שפת אם חורגת

האם אפשר לאמץ מבטא זר אחרי גיל 30? לא, אנחנו שואלים בשביל חבר שלנו, לנו אין אפילו 29

"כשהייתי ילד", מתחיל איתנו ערן ברגל שמאל, "רציתי תמיד להיות כמו המרגלים האלה בסרטים שיודעים לדבר אנגלית, רוסית ושלל שפות אחרות בדיוק במבטא הנכון. עכשיו אני כבר בן 30. עוד יש לי סיכוי?". ובכן קומראד, צר לנו, אבל נייט. נייט פאקינג וויי.

הבעיה שלך, ערן, היא שאתה - או ליתר דיוק המוח שלך - זקן מדי ומקובע מדי. מבטא זה משהו שמתפתח במוח בתקופת הילדות; אף אחד לא מבין בדיוק איך או למה, אבל כנראה שזה בעיקר עניין של חשיפה לשפה. כמו שיודע כל מי שבילה כמה שנים עם המשפחה בחו"ל, ילדים קולטים שפות חדשות במהירות מסחררת: המוח שלהם מטמיע אוטומטית את כל הדרכים הנכונות להניע את השפתיים והלשון ולנשוף אוויר, ואלה רק חלק מהפעולות שצריך לעשות כדי להפיק ולו הגה אחד במבטא הנכון.

הבעיה היא שאחרי כמה שנים מתרגל המוח לתקשר בתצורה מסוימת, וקשה מאוד לשנות את אופן הדיבור. זה קורה בערך בגיל 20, ואחרי התקופה הקריטית הזאת קטן מאוד הסיכוי לשנות מבטא או לרכוש מבטא אחר. יש בגירים שמצליחים איכשהו, אבל זה מיעוט כמעט חסר משמעות. זאת למרות שרבים מנסים, כי לאופן הדיבור שלנו יש השפעה עצומה על חיינו: מחקרים מראים שמבטא זר יכול להרחיק מעסיקים פוטנציאליים, ובכלל לנכר אדם מהחברה שלא בטובתו. הבריטים למשל מפרשים מבטאים לונדוניים כמעידים על נטיות קרימינליות, ואתה בטח מכיר כמה אנשים מסביבך שעדיין נרתעים ממבטא גרמני. אין מה לעשות, לא כל כך מהר שוכחים את איטליה 90'.