זכרונות מהמקארתיזם

הייתי באמריקה כשהמקארתיזם שלט. אנשים נפלאים נזרקו מעבודתם. אנשים נאסרו על דעותיהם. אנשים התאבדו. עשרה כותבים יהודים שמאלנים בהוליווד, עשרת הנפלאים קראו להם, נאבקו על חירותם. שחקנים גדולים חיפשו עבודה במלצרות. במשך כמה שנים אנשים פחדו לומר מה הם חושבים. העיתונים מילאו פיהם או עטם במים.

עכשיו בא אביגדור ליברמן, שמערכת המשפט עדיין לא החליטה האם להעמידו לדין. עכשיו נשמעים ניגונים ישנים מברית-המועצות לשעבר

 בארצנו הקטנה. העולים מרוסיה הביאו דברים טובים - תרבות, חינוך, מדע, רפואה וידע - אבל גם הביאו שיטות אחרות, שבעבר גרמו נזק לעולם.

ההצעה להקים ועדת חקירה פרלמנטרית שתבדוק את פעילות הארגונים לתיקון וחירות האדם התקבלה בנון שלנטיות מגעילה. אותם ארגונים לזכויות האדם מואשמים למעשה בבגידה. החוק הזה הוא מקארתי. הוא העולם העצוב של כליאת חופש הדיבור. אלה האנשים שמבקשים לשים בכלא את בצלם, את מחסום ווטש ואחרים העושים עבודת קודש.

ומי תורם לימין?

את מקארתי גמר איש קטן בשם וולטש. הוא היה עורך דין מיושן ועתיק יומין וחביב. הוא עמד מול מקארתי הענק, מול רייגן, מול נערי מקארתי, מול צבא ארצות הברית וניצח את האיש מקארתי, החזק, הגס, האלים, השונא, הפשיסט ההרסני שנפל בידיו כאבן היישר לתהום.

אם ההצעה לבידוק מקורות המימון של התנועות והאגודות לחופש ולכיבוד האדם וחירותו תעבור, תהיה ישראל עוד מדינה לשעבר, שלעבר הנפלא שלה לא היה עתיד.