תנועה על פרשת דרכים
פרצופה העתידי של "בני עקיבא" הוא פרצופה של הציונות הדתית: האם תפנה להקצנה ולהתנתקות מן המדינה - או שתחזור לקיים את הברית ההיסטורית עם כלל ישראל
ל"בני עקיבא" - תנועת הנוער היהודית הגדולה בעולם - נודעת חשיבות עליונה בשליחות המדינה. בשעה שקמים מערערים מבית ומחוץ על זכות קיומה של מדינת ישראל כבית הלאומי של העם היהודי, ובה בעת שיש מי שמערער על אופייה של המדינה - הופכת שליחות זו למכרעת יותר ויותר.
"בני עקיבא" היא אמנם שגרירה של ישראל (ולא רק) ושל ערכיה, והיא אכן מקדשת שם שמים בדרך התורה והעבודה, אך נודעה לה חשיבות נוספת: להשפיע בהיזון חוזר על המדינה, בעיקר באמצעות בניית העתודה של הציונות הדתית בארץ ובעולם. אך במלחמת הרעיונות והדעות הסוערת המתנהלת בארץ ובעולם, יש לחדד את התפקיד שנודע לשליחי התנועה, למדריכים ולחניכים – אם ברצונם להיות שליחים של מדינת ישראל. לשם כך, יש להכיר היטב את המסורת הפוליטית של הציונות הדתית בישראל, ולהביט נכוחה על יחסיה עם המדינה.
פוליטיקאים מקצועיים מול רבנים
שתי הכרעות עקרוניות עמדו בבסיס "הציונות הדתית": האחת - חזרה אל ההיסטוריה המדינית, והשנייה - שיתוף הפעולה עם כלל ישראל.
כך אומץ ערך הרעיון הלאומי, שמרד בפרשנות המשיחית של "שלוש השבועות", ולקח אחריות פוליטית ומדינית על גורלו של העם היהודי, וכך נוצר שיתוף הפעולה עם הציבור החילוני, מתוך ראיית המפעל הציוני - כמפעל שיתופי שחייב לאזן בין אמונות ודעות שונות, ובין אינטרסים שונים של כלל הסקטורים המרכיבים את החברה היהודית והישראלית. החברה הדתית-לאומית קיבלה את שתי ההכרעות האלו, פרצה את גבולות הקהילה הדתית, והחלה לפעול בשדה הפוליטי של כלל הציבור הישראלי.
גם שני סוגי פוליטיקאים יש לציונות הדתית: פוליטיקאים קלאסיים ורבנים שהצטרפו לפוליטיקה כדי לא להפקיר את הזירה הפוליטית בידי הפוליטיקאים. אלה יצרו שני סוגי פוליטיקה: הפוליטיקאים המקצועיים עשו פוליטיקה מקצועית, שהתאפיינה בגישה ריאל-פוליטית המקבלת את כללי המשחק של משאים ומתנים, פשרות, תרגילים ותככים; ואילו הרבנים, לעומתם, הביאו לדיון הציבורי את כובד משקלם התורני ואת עמדותיהם העקרוניות. הם ניסו להוביל מדיניות עקרונית, המסרבת, לעיתים קרובות, לתכתיבי הריאל-פוליטיקה. שיקוליהם ונימוקיהם הציבוריים לא ינקו ממאזן הכוחות הפוליטיים, ולא מייצוג עמדות בוחריהם, אלא מצו אלוקי - מפרשנותם את התורה וההלכה.
על רקע זה בולטות התארגנויות פוליטיות חדשות, המאופיינות בהרכב צעיר וחסר ניסיון פוליטי ממסדי, במתח אידיאולוגי גבוה, במצע דתי ולאומני קיצוני, ובהתנהלות פוליטית אקטיביסטית על גבול החוקיות. רבות מההתארגנויות הן התארגנויות חוץ-פרלמנטריות ואנטי ממסדיות במוצהר; אחרות מייצגות ערכים אלו בתוך המבנה הפרלמנטרי הקיים, אך מנסים להובילו לכיוונים חדשים. ואלו גם אלו חותרות תחת שלטון החוק, והדמוקרטיה הפרלמנטרית בישראל.
הקרב על דמותה של המדינה
התארגנויות אלו נובעות מתוך תחושת ייאוש ותסכול מהישגיה המוגבלים של הפוליטיקה הדתית–לאומית בעשור האחרון, ובעיקר מן הכישלונות בתחום המדיני, שבלטו על רקע הסכמי אוסלו, הנסיגה מגוש קטיף ועקירת היישובים. אך מקורן גם בתחושת הכרסום בהישגים הסקטוריאליים של הציבור הדתי, נוכח פסיקות בג"ץ שהגנו על מיעוטים וזכויות אדם ברוח ליברלית. כך החלה הציונות הדתית לייצר "פוליטיקה שכנגד", המבקשת אלטרנטיבה פוליטית לדגמי המנהיגות שהעמידה הציונות הדתית לאורך השנים. עמדות אלו באות לידי ביטוי קיצוני במגמת החלפת המנהיגות החילונית במנהיגות דתית, והחלפת המשטר החילוני במשטר הכפוף לשיקולים דתיים.
"בני עקיבא" עומדת על פרשת דרכים, ועליה לבחור: אם תבחר להתייאש מן המדינה היהודית-דמוקרטית, תתמסר לפנטזיות אמוניות, ותנקוט
בקו אקטיביסטי המבקש לשנות את אופיה של המדינה – היא לא תוכל למלא את משימתה, ולהיות שליחה של מדינת-ישראל. היא תאבד את בסיס הלגיטימציה הערכית והציבורית שלה (בדומה לתנועות הקיצוניות בציונות הדתית). אולם אם תכריע הוועידה העולמית המתקיימת השבוע, לאשרר את הברית ההיסטורית שכרתה הציונות הדתית עם כלל ישראל, ותציב את משנת "תורה ועבודה" כראש הגשר המחבר בין חלקי העם - היא תוכל להיות השגרירה הטובה והחשובה ביותר של ישראל בעולם.
- שרגא בר-און הוא בוגר תנועת "בני עקיבא", בעבר ראש תנועת "נאמני תורה ועבודה"
לפנייה לכתב/ת 
