רול אינקלודד

"סוהו", האסייתית הפופולרית מראשון לציון, סוגרת עשור. מבקרנו יצא לבדוק אם באמת מגיע לה מזל טוב, ומהר מאוד התחיל להצטער שלא הביא מתנה בנייר עטיפה או עוגה במלית חשפנית

יעקב מאורפורסם: 11.01.11 , 13:13

מכל העצות שקיבלתי בחיים, הכי דביליות היו מהתחום העסקי. במקום להגיד לי במה להשקיע ומתי, מכרו לי סיסמאות סתרים. מה לעזאזל עושים עם טיפ כמו "תקנה בזול - תמכור ביוקר"? איזו תובנה מעמיקה מסתתרת מאחורי ההמלצה לפתוח מרפאת שיניים ליד חנות ממתקים? לאן הייתי אמור לתעל את ההארה "זהב עושים מזבל"? תכלס, כשקניתי בזול ובאתי למכור אמרו לי שזה משומש, כשעברתי ליד חנות ממתקים לא ראיתי אף אחד שמתפתל מכאב שיניים, וכשהתעקשתי לעמוד ליד ערמות זבל הן רק הלכו וגבהו. אבל אין ספק שסתומה מכולן היתה ההנחיה "כשמישהו פותח מוסך בחור נידח, חכה שמישהו אחר יפתח לידו פלאפל - ואז תפתח גם אתה, לא חשוב מה". לילה שלם ישנתי עליה ולא הצלחתי לפענח את פשרה. אבל בבוקר שמחתי לגלות שליד סניף הבנק שלי נפתח דוכן פלאפל, אז פתחתי תוכנית חיסכון על סך 100 שקל בחודש.

שנים רבות אחר כך הגעתי ל"סוהו" באזור התעשייה הישן של ראשון לציון, ותוך חיפוש משבצת חניה פנויה צפו ועלו פתאום העצות היקרות מפז שהמומחים הנבונים טיפטפו באוזני האטומות. לרגע מחקתי את בוהק הניאונים של המסעדות, בתי הקפה והברים במתחם הבילויים התוסס, ודמיינתי את השממה העירונית שהיתה כאן כשהחלטתי לחסוך 100 שקלים עלובים בחודש. העליתי באוב את המוסכניק בעל החזון שתקע כאן יתד ראשונה, ואחר כך דוכן פלאפל, ומחסן חלקי חילוף, ונגרייה, וקיוסק, וחנות לאבזרי אמבטיה, ואולם שמחות. והנה כבר בית קפה ראשון, ופאב, ומסעדה, ועוד פחחייה שהוסבה לבר, ועוד נגרייה שעל חורבותיה פורח היום מועדון. ככה עמדתי מול מגרש החניה הסתום במכוניות של בליינים, והירהרתי בצער בחנות ללא־חשוב־מה שלא פתחתי.

סוהו, סושי־בר־מסעדה בהגדרתה, סוגרת בימים אלה עשר שנים מוצלחות במיוחד. לצד אורחים אקראיים פוקד את המקום שלד קבוע של בליינים, אנשי עסקים וידוענים. אנחנו הגענו בראשון בערב, יום חלש בענף לכל הדעות, אבל כשיצאנו לא נשאר מאחורינו שולחן פנוי - ואנחנו מדברים על מסעדה עם סל קליטה של משהו כמו 250 ראש.

"חכה אל תצלם, גם ביבי ירצה להיות בתמונה" (צילומים: אייל טואג)

הפרדת הרשויות בסוהו עושה חסד דווקא עם המעשנים, סקטור מצורע המורגל בנידוי: אלה זורמים לתוך חלל פנימי אפלולי שבמרכזו בר אלכוהול גדול, לצד סושי־בר. הצבעים השולטים הם אדום ושחור, בהתאמה למדים האחידים של המלצריות. זרקור סגול מרפרף על מסכי פלזמה שמטפטפים מוזיקה מהופעות חיות, ואם מתעקשים על טיפת שקט, אפשר להתייחד עם הדגים באקווריום הענקי בכניסה לשירותים. האווירה פאבית, רוחשת ברברת עליזה ומעושנת. למגזר הבריא, אגב, מוקצית מושבת עונשין אפופת אוויר צח בחלל החיצוני.

האוריינטציה הקולינרית בסוהו היא אסייתית, בדגש יפני. הצצה חטופה באנציקלופדיית התפריט שולחת את החיך למחוזות הדגים ופירות הים, שילובי נודלס, מנות עוף ואורז, וריאציות בשרים והפצצה של סושי לתצורותיו. אין ברירה, הבנו. צריך לגייס את כישורי הצמצום של המלצרית.

להתנעת הערב הזמנו קשאסה ברזילאית (33 שקל) ועראק חדד ירדני (33) בכוסות היי־בול, כיאה לאכסניה הגדולה. כבר אחרי ביס ראשון מהטטאקי טונה (סשימי טונה צרובה מצופה אצה וארוז בטמפורה, 59 שקל) הוצב רף ציפיות גבוה לקראת ההמשך: מרקם הרייר של הטונה, הקריספיות הנהדרת של הטמפורה ועקיצות הצ'ילי והג'ינג'ר יצרו מנה מענגת. לא פחות מתגמלים היו שלושה אגרולים טייוואניים (39) שמנמנים על בסיס עוף, עם בולטות מצוינת של טעמי המילוי.

המנות בסוהו הן סטייל אמריקה - הכל אקסטרה־אקסטרה לארג' - ומה שמפתיע הוא שלמרות קצב הייצור הגבוה של המטבח, הן בכל זאת מצליחות לשמר את הבידול בין מרכיביהן השונים. זה בלט במיוחד בג'מבו מיקס המעולה (139), צלחת ענקית של ג'מבו שרימפס, קלמרי ומולים, ברוטב רוזה עם בשר סרטנים. ובשביל שלא אצא יחצ"ן דביק של המקום, עכשיו הגיע הזמן ללכלך על ה"טייפון" - רול ענק של טונה אדומה עם אבוקדו ומלפפון, עטוף בסלמון ומעוטר בשבבי בטטה (49). עודף מיונז וטריאקי איחד את כל העסק לעיסה אחידה ומתקתקה, וגימד את הטייפון לכדי רוח מזרחית קלה. את התיקון סיפקה פבלובה מפוצצת בפירות יער (38) שסתמה אותנו סופית. לאות פרידה השתנו על גבישי הקרח בשירותים הבוהקים.

מה עוד? כמובן, השירות: כשהמלצריות ניגשות אליך כל רגע לשאול אם הכל בסדר, מרוקנות לך את המאפרה עוד לפני שהצטברו בה שני בדלים ומחליטות על דעת עצמן שבטח כבר אפשר לפנות לך את הצלחת, אתה אומר לעצמך: יפות יפות, אבל איזה ניג'סיות. מצד שני אתה לא באמת רוצה להתעצבן על זוטות, מה עוד שהאוכל מביא תמורה מלאה למחיר. וכשלוקחים בחשבון את התמורה הנוספת - בואו נקרא לזה פשוט "הבילוי" - למי באמת אכפת אם המלצרית החליפה לך מפיות שמונה או תשע פעמים.

יצאנו החוצה, וכאילו אמצע היום. אפילו על מקום החניה שלנו זממו שתי נהגות צעירות שרק התחילו את הלילה. השותף שלי לשולחן, סטודנט בן 26 למינהל עסקים בבינתחומי, הסביר לי מה הדרך הכי קצרה לבית שלו. כשחלפנו ליד שדה נטוש על גבול חולון, הוא שמע אותי צורח: "זרוק את הלימודים קיבינימט, תתפטר מהעבודה ותפתח מוסך בחור הזה". לא יעזור, אבא שלו יודע על מה הוא מדבר.

סוהו, משה בקר 15, אזור התעשייה הישן ראשל"צ, 9658395־03

אוויר דגים צלול כיין

יופי של פיש אנד צ'יפס יש ב"פישנצ'יפס". ברור, איפה יש מאכלי ים טובים אם לא בירושלים

איזה טעם דפוק יש לנו הישראלים. במשך 30 שנה שלטו כאן הבריטים, וחוץ מכמה חוקים מנדטוריים לא אימצנו מהם כלום: לא גינוני אצילות ונימוסי שולחן, לא קריקט וראגבי, לא תה מנחה ומאפינס - ולא פיש אנד צ'יפס.

הפעם הראשונה שלי היתה במושבה הבריטית גיברלטר, שבה עשה אבי בשליחות ממלכתית. לי לא הרשו אז לטעום מזה, כי הייתי ילד דתי, וכך נגזר עלי לצפות בקנאה בכל הגויים המשוקצים מצטופפים תחת גשם סוחף וזוללים צ'יפס עם חתיכות דג ענקיות ומטוגנות מתוך קונוסים של נייר עיתון. דתי או לא, יום אחד לא התאפקתי וקניתי. איזה אושר זה היה. בעיקר כשקמתי למחרת בבוקר ושמתי לב שאלוהים לא הרג אותי.

ועכשיו יש גם בירושלים, בשוק מחנה יהודה. על השיחוק חתום שלומי אוחנה, שאבא שלו חיים מספק לו סחורה טרייה מהחנות ממול, בה שרועים על הקרח לוקוסים ענקיים, טונה אדומה טרייה ופרידות וברבוניות שרק אתמול שתו ממימי הים התיכון.

"פישנצ'יפס" קורץ בעיצוב הייטקי שמשלב נירוסטה עם תכול הים. המנה (38 שקל) שעל שמה נקרא המקום מורכבת מאצבעות קוד שמנמנות שהוטבעו בבלילה וצופו בפנקו - אותם פירורי לחם יפניים - עם שומשום שחור, או בפנקו פיקנטי. הדג והצ'יפס הלוהטים מוגשים עם רטבים, ולוקחים בהליכה את המתחרים הבריטיים זבי השמן. אבל זה לא נגמר בזה: מנת הדגל של אוחנה היא טונה צרובה מצופה שומשום שחור על מצע עלים וירקות, עם נגיעות של רוטב וואסבי־טריאקי. המנה (45) איכותית וגדולה ובהחלט מתאימה לשניים. למתפנקים מחכים בנוסף מבחר טאפאס דגי ים טריים לפי משקל, וגם פישבורגר 230 גרם מטונה אדומה ופילה לוקוס. והעיקר, לא לשכוח להזמין ליד עראק בזוקה.