ארון הספרים החילוני

במשך הרבה מאוד שנים, התלמוד חבש כיפה. למעשה, כמעט כל הספרים בארון היהודי עשו זאת, כי הם היו "ספרים של דתיים" - תנ"ך, גמרא, כוזרי, רמב"ם. אבל כל זה, במידה מסוימת, נחלת העבר. הספרים היהודיים יצאו מהארון, וחלקם גם חזרו בשאלה. כלומר, חזרו לשאול עליהם שאלות. דור חדש של יהודים התחיל לשאול שאלות על אלוהים, על משה, על מי אמר למי, ולמה. תשובות ישנות נדחו הצידה מפני שאלות חדשות.

בעשור וחצי האחרונים גם חילונים לומדים תורה. והם, בניגוד לאחיהם הדתיים, עושים את זה איך שבא להם. הם לא מחויבים לרש"י, הם לא הולכים לפי בית הלל והם לא מכירים בשום סמכות, גם לא בזו של אלוקים.

צעד נוסף קדימה בלימוד החילוני נעשה לפני כמה שנים, כש"בינה" פתחה את הישיבה החילונית הראשונה בהיסטוריה. צעירים שאינם חובשים כיפה חובשים את ספסלי בית המדרש ומתפלפלים על בבא קמא. הישיבה, שחוגגת כעת חמש שנים להקמת, משלבת לימודי תורה עם עשייה חברתית, מתוך אמונה שעזרה לאחרים עוזרת להפנים את מה שלומדים בבית המדרש. השאיפה שלהם, לא פחות, היא לשנות את העולם היהודי כפי שאתם מכירים אותו כיום, ואחר כך לשנות את העולם כולו.

לנגד עיניים חילוניות

"הישיבה החילונית היא ניסיון לחלן את המורשת היהודית", מסביר ארי אלון, מרצה בישיבה, "אנחנו רוצים להפקיע את ענפי התרבות המרכזיים האלה מהממסד הדתי. מבחינה היסטורית, בנקודה מסוימת, טקסטים עברו דרך פילטר של הממסד הדתי וזה הזיכרון הקולקטיבי שנוצר. בשביל להמשיך לחיות כאן, חייבים לעשות פעולה של חילון. זה תנאי הכרחי לחיים. כולם עושים את זה, אבל לא קוראים לזה כך.

"השפה העברית, לדוגמה, הייתה שפה דתית בלבד, עשו בה שימוש רק לצרכים דתיים, ובמאה השנים האחרונות היא עברה תהליך של חילון. בדיוק את אותו תהליך צריך לעשות למושגים אחרים כמו אלוהים. צריך לחלן אותו. מדובר במושג מרכזי ביותר בתרבות האנושית, ואני לא חושב שתרבות יכולה להתקיים בלעדיו, אך התוכן שלו צריך להשתנות. אלוהים זו היצירה האנושית הגדולה ביותר שקיימת. זה גדול יותר מפלאפון או מטוסים, והכל יישאר קטן ומוגבל אם הוא יישאר ביידיים של הפירוש הזמני שהיה לו. 

"בשיעורים שלי אני מלמד תלמוד, מדרש, אגדה, פרשת שבוע וגם קוראן והברית החדשה, שלדעתי גם הם חלק מארון הספרים היהודי, ואני משתדל שבכל שיעור הטקסטים האלה יעברו תהליך של חילון. היחס שלנו לטקסטים האלה צריך להיות כמו היחס שלנו להורים, בשלב מסוים, כשאנו גדלים, הם מפסיקים להיות עבורנו מקור סמכות". 

בשיעור (צילום: ליאור טל, בינה) 

מנהל "בינה" ואחד ממקימי הישיבה, ערן ברוך, אומר כי "בקרב הציבור החילוני יש היום תחושה נוכחת שהציבור הישראלי לא מספיק עמוק ורחב. היום חילונים לא מסתפקים באתוסים מן העבר והם שואלים שאלות. השאלה המאוד מרכזית שלהם היא מה אנחנו עושים כאן. זו מדינה לא קלה וכדי להישאר צריך סיבה. בחיפוש אחרי סיבה מגיעים ליהדות. הבעיה שיש הרגשה של אמביוולנטיות וניכור כלפי היהדות, כי היא בדרך כלל מיוצגת על-ידי אורתדוכסיה רבנית שלא עושה שירות טוב ליהדות, מה שמוליד רתיעה ופחד ממנה" 

למישהו יש שאלה

בישיבה החילונית אגב, לא מציעים את התשובות, אלא בעיקר שאלות נוספות. "עד היום היו שתי דרכים ללמוד יהדות", ממשיך ברוך. "דרך אחת היא זו של האורתודוכסיה, לפיה הטקסט הוא מקור סמכות ואין מערערים עליו. לומדים כדי ליישם. דיני כשרות זה דיני כשרות וזה מה שעושים, והדרך השנייה היא של האקדמיה, וזה הצד ההפוך לגמרי. הלימוד הוא ביקורתי. אפשר לעשות עבודת מאסטר על שבת, אבל אף אחד לא ישאל אותך אם אתה שומר שבת, כי זה לא רלוונטי מה אתה עושה בבית.

"אנחנו מציעים את הדרך השלישית. ללמוד את הטקסט באופן מעמיק ולשאול שאלות. לא לקבל את הטקסט כסמכות. אין פה בית כנסת ואין פה פרקטיקה דתית. אבל אני כן שואל את התלמידים שלנו 'מה אתם עושים בשבת?', אני מבקש מהם לדעת איפה זה פוגש אותם. אנחנו רוצים שהם יקראו ויבינו, אני רוצה שהם ירגישו בני בית בטקסט, ואז שהם יעשו עם זה משהו, אבל אנחנו לא אומרים להם מה. הם יכולים לעשות קבלת שבת על הגג, או על חוף הים. אנחנו אומרים להם זו התרבות שלנו, תלמדו אותה, תבינו אותה ותעשו מה שנכון לכם".

יוצאים להתנדב (צילום: ליאור טל, בינה)

הסופר דב אלבוים מסביר: "אצלנו לומדים תלמוד כמו שלומדים ביאליק. אין בו מבחינתי סמכות, אבל אני רואה בו יצירה, ואת חוכמת האמהות והאבות שלי, שאני רוצה להיות מחובר אליה. אנחנו מחפשים דברים אחרים ממה שמחפשים בישיבה דתית. הקמנו את הישיבה הראשונה בהסטוריה היהודית שבה לומדים בנים ובנות ביחד. אנחנו לומדים גמרא באותה דרך שלמדו יהודים אלפי שנים, בחברותא, אבל אנחנו הכנסנו לשם את המקום הנקבי, וזה מאפשר לקרוא את הטקסט באופן שוויוני יותר ומשוחרר מבחינה מינית. למשל, כשישבתי עם חברותא בת היא הסבירה את המשפט 'עת לעשות לה' הפרו תורתך' מלשון פריון - וזה לא היה יכול לבוא מגבר".

"באתי לבינה כדי להתפתח" מסבירה אלירז פישר את הבחירה שלה ללמוד בישיבה " זה הרגיש פסיכי שבועיים אחרי סיום התיכון להתגייס. הרגשתי לא מוכנה ושלא שאלתי מספיק שאלות ואיך אני יכולה אחר כך לבוא ולפקד על אנשים בצבא. אני באה מבית דתי, אבל כשעזבתי את העולם ההלכתי לא עזבתי את העולם היהודי. כשהתחלתי לחפש מקום ללמוד גיליתי שרוב המכינות שמשלבות דתיים וחילונים מפספסות משהו ביחס ליהדות בגלל הניסיון שלהם להיות פוליטקלי קורקט. בבינה מצאתי מקום שעוסק בברור הזהות היהודית ממקום מחפש. הם זורקים אותך לכל מקום אפשרי. וזה התאים לי כי חיפשתי אתגר, לא רציתי שיגידו לי 'כל הכבוד - מצאת'. לא חיפשתי תשובה סופית"

בזמן שאת כאן מה כן מצאת?

"בינתיים אני במקום נורא מבולבל שקיוויתי להיות בו. אני לומדת המון המון המון, טועמת מפילוסופיה, כלכלה, פמיניזם, צדק חברתי ולא קל להיזרק לתוך כל זה. אני מקווה שבהמשך יהיו עוד סימני שאלה, ואני מקווה שדרך הלימוד אני אקבל עוד כלים ועוד מחשבות ועוד רעיונות, כדי שאני אוכל להמשיך ולהתקדם, כי מי שמכיר רק צד אחד נשאר תקוע".

תופעה זמנית?

הישיבה החילונית שאוהבת שאלות מעוררת שאלה גדולה בעצמה. האם מדובר בבית מדרש זמני, בתופעה חולפת, או שאנחנו עדים לשינוי אמיתי שבו הטקסט היהודי ייצא מהגטו ויעשה עלייה למדינת היהודים. 

"בשני העשורים האחרונים היתה הקצנה דתית", אומר ברוך, "מה שצפוי בעשור הבא של החברה הישראלית זו מגמה הפוכה שתייצר נרטיב מתחרה לנרטיב הדתי, זה יילך ויתעצם. כבר היום אנחנו חווים ביקוש גדול - והמקום צר לנו. התחלנו עם 40 תלמידים והיום יש לנו 180. בגלל שזה יילך ויגדל, הדור הבא שאנחנו מגדלים יהיה כבר פחות דיכוטומי. היום כבר בארה"ב אין חילוני מובהק או דתי מובהק, וזו המגמה שתתפתח פה. אנשים יגדירו את עצמם באופנים שונים. היום יש יותר הבנה ולגיטימיות של האופציה החילונית. מבינים שזה לא פגום. יש יהודי-דתי ויש חילוני שעושה יהדות באופן חילוני. העובדה שאני חילוני לא הופכת אותי ליהודי לייט. אני מאמין שהמקום הזה מייצר טקסט ושפה יהודים חדשים".

"אני משוכנע שזה כל הזמן גדל", מסכים אלבוים "כשהתחלנו עם בינה מעט מאוד ישראלים היו מודעים לעושר הרוחני שלא מתקשר להלכה שקיים בתרבות היהודית. חילונים נטו לחשוב שיש ביהדות או-או. אתה יכול להיות או שומר הלכה או חילוני. בשנים האחרונות אנשים מתחילים ללמוד ולהבין שהם יכולים להיות מחוברים ליהדות שלהם מבלי להיות שומרי הלכה.

"אני גם חושב שזה יפתור הרבה בעיות מדומות שיש היום בארץ, למשל החיים הציבוריים שמתנהלים כיום כוויכוח בין שתי שדרות בלבד - חרדים וחילונים, כשבתווך יש בעצם הרבה אנשים שהם גם וגם. והאנשים האלה דורשים תרבות יהודית אחרת ממה ששתי האופציות האלה מאפשרות. למעשה, הפוליטיקה נמצאת בפיגור ענק אחרי ההתרחשות האמיתית בחברה הישראלית. השינוי הזה יכול להוביל, חס וחלילה, לכך שעם ישראל

בעתיד ירגיש יותר טוב עם הזהות שלו ועוד עלול לדבר עם השכנים שלנו מנקודת מבט יהודית ולא מערבית".

אז חיבור לתרבות היהודית יכול להביא שלום?

"חד משמעית כן".

לאן מכאן? אלון טוען כי ההשלכות הדרמטיות ביותר כבר מאחורינו, אבל אנחנו עוד לא במקום המיוחל, לפחות בעיניו: "העובדה שיש לנו מדינה ואנחנו מדברים עברית, הרבה יותר דרמטית מדברים אחרים שיקרו, כמו שבשביל להיות יהודי לא יצטרכו לעבור שום גיור. כי להיות יהודי יהיה להיות חלק ממסגרת תרבותית ולא חברות בכת דתית. עצם העובדה שהיהדות היא עדיין דת, מראה שהדרך עדיין ארוכה".