זירת גג

אחת משורות הראפ האהובות עלי בכל הזמנים היא "בזמנים שמארק וולברג היה מארקי מארק". ככה, במחי אפילו לא חרוז, אמינם זורק אותך ישר לתחילת הניינטיז ב־ Drug Ballad. עכשיו, איכשהו נראה לי שהיה הרבה יותר פשוט להיות מארקי מארק, דוגמן תחתונים וראפר לבן קצת פתטי, מאשר מארק וולברג. מצד אחד, האיש משתייך בלי ספק למה שנקרא האיי־ליסט של הוליווד. מצד שני, הוא לא מסוגל לסחוב סרט על כתפיו טו סייב היז לייף (ו"לילות בוגי" לא נחשב. פול תומס אנדרסון פשוט גאון מדי). מה יעשה? אז זהו, שאם לשפוט על סמך "פייטר", הוא סופסוף הבין מה: ישאיר את הקטע של המשחק לאחרים, במקרה הזה כריסטיאן בייל. הוא מצידו פשוט יבוא ויעשה את הבעת ה"אני קשוח ואני מבוסטון ואני ממוצא אירי ואני קשוח" שלו.

עכשיו, בייל? לו יש בעיה הפוכה. מנסה לשחק בחור סטנדרטי, נורמלי, מה שקוראים בהוליווד Everyman? הולך לאיבוד. נמחק מהמסך. תראו אותו בבאטמנים, מפסיד את ההצגה לכל קו־סטאר מזדמן; תראו, או בעצם אל, את "שליחות קטלנית" האחרון. אבל תנו לו לשחק פסיכי, מוטב ממש רזה, והאיש פורח. זה עבד ב"המכונאי", זה עבד אפילו בסרט וייטנאם המוזר ההוא, וזה עובד כמו שמן קיק ב"פייטר".

"היא אוהבת להסתכל"

מצטער על הלועזית התכופה, אבל אין ממש תרגום ל־screen duo־On - וזה הדבר הראשון שצריך להגיד על "פייטר". זה שהוא פשוט בול פגיעה של שני שחקנים שמסרבים למצוא את עצמם בבודדת, וכאן יוצרים כצמד סינרגיה נדירה באיכותה.

שלושה דברים אחרים שצריך להגיד על הסרט הזה, לא לפי סדר חשיבות מסוים:

1. זה סיפור אמיתי על האחים־מתאגרפים מיקי וורד ודיקי אקלאנד, ולא רצוי לדעת הרבה יותר מזה מבעוד מועד.

2. הבמאי הוא דייויד או. ראסל ("שלושה מלכים"). לצד ההישגים שלו בבימוי שחקנים, אני חייב לומר שהיעדרו של כוכב חמישי כאן למטה הוא עונש על היעדר חזון ויזואלי עקבי מצידו של ראסל. רבאק, אפילו עם ההחלטה לצלם את הקרבות בווידאו הוא לא באמת הולך עד הסוף.

3. מעבר לזה, זאת דרמת הספורט הכי טובה שראיתי בשנים האחרונות. איזה תענוג.

• פייטר, בקולנוע