מה עושים כשהילד חוזר בתשובה?
בלי להיות קואוצ'רית, או מומחית ליחסי חילונים וחוזרים בתשובה, לאריאנה מלמד יש כמה עצות מה לעשות בקונפליקט הכמעט בלתי-נמנע עם הבן ש"התחזק"
הוא זוקף כתפיים בחליפת הפינגווין הראשונה שלו, חרד לכל גרגר אבק במגבעת השחורה ומגדל דבלולי זקן בתוליים. אתם עומדים מול המראה, נחרדים או סופקים כפיים, תומכים ללא סייג או מתנגדים לגמרי – ואתם לא לבד. הוא (וגם היא, בחצאית הצנועה החדשה שלה וגרביים באמצע הקיץ) הם צעירים שחזרו בתשובה. אתם הוריהם החילונים, וכל תגובה שתעלה על דעתכם לבחירות של יוצאי חלציכם לא תסתיר את הבעיה: יש משבר.
בשנים האחרונות ליוויתי כמה וכמה מכרים וחברים בעיתות המשבר האלה. מנקודת מבטם של חילונים גמורים, הבשורה על שיבתו של הילד לחיק אלוהיו
לא יכולה להיות משמחת. הורים אכן אומרים לילדיהם השכם והערב, תעשה מה שתעשה, העיקר שתהיה מאושר – אבל בסתר לבם הם רוצים מאד שהילד יאמץ את תפיסת האושר עליה התחנך.
והנה, הוא מואס בה ובעולם החילוני כולו, ובמקום לפסוע במסלול המיועד לו מקדמת דנא, יוצא לדרך חתחתים שאין בה עושר חומרי, אין בה הנאות מובנות לחילונים ואין בה יכולת להידבר. המעגלים החברתיים כבר לא משיקים, סדרי העדיפויות השתנו כליל, ואפילו ארוחת צהריים משותפת הופכת למבצע לוגיסטי-אמוני סבוך.
ואז, בשיא החרדה, במקום לנשום עמוק ולחשוב יצירתי, מתרחש לעתים קרובות המאבק המיותר הראשון: הורים מתגייסים לוויכוח עקר, חסר טעם ומכאיב עם המאמינים החדשים. זה מתחיל בקרב על עקרונות הפיסיקה מול סיפור הבריאה, ממשיך בדרוויניזם מול ששת הימים שבספר, עובר דרך הקביעה שאלוהים אינו אלא חבר דמיוני שאנשים המציאו לעצמם מחמת הפחד, וחוץ מזה – אם יש אלוהים איפה הוא היה בשואה, ומסתיים בקול ענות חלושה, או בהתלהמות של צעקות, הכל לפי המקובל במשפחה במשברים אחרים.
בלי השוואות
ישמרני השם מלהיות קואוצ'רית או מומחית ליחסי חילונים וחוזרים בתשובה, אבל עצה טובה אחת אני יכולה להשיא בחינם להורים חילונים: הימנעו מן הוויכוח הזה. הוא מוביל להתכתשות חסרת טעם שאין בה מנצחים. הצאצא שלכם לומד לדבר בשפה שבה יש תשובות לשאלות הללו. התשובות מקובלות עליו. עליכם – בכלל לא. אין עמק שווה, אין אפשרות לפשרה, וככל שהמשבר יימשך, יצטברו הכעסים משני הצדדים, והם לא מבטיחים שלווה משפחתית בהמשך הדרך.
מנקודת המבט של המתחזק הטרי, הוריו אכן ראויים לכיבוד אב ואם, אבל גם זקוקים לרחמים השמורים לאנשים שטועים טעויות גדולות. מידת הרחמים פוחתת כשהללו מתעקשים להנציח את הטעות שלהם ואף נלחמים בעצם ההחלטה של הצאצא לברור לעצמו דרך משלו בחיים. מכל הסיבות הללו, זה הזמן לחזור ולנשום עמוק ולוותר על עצם הניסיון למנוע מן האנשים הצעירים הללו לבחור – אם אכן אתם משוכנעים שהבחירה ערכית ומהותית ולא פרי היקסמות מכריזמה של מחזיר בתשובה משכנע במיוחד.
במשפחות שבהן ראיתי כי עוברים את המשבר בשלום, נמנעו גם מהשוואת מופרכות כמו - מה עדיף, שהילד יתנדנד כל היום כמו לולב בישיבה או שיפול לסמים בהודו. האמת היא שאין השוואות טובות, ואין שום נחמה בהכרה בזכותו של הזולת לעיצוב דרך חייו. בשולי ההכרה הזאת יישארו תמיד רטינות וכעסים ופחדים מוצדקים פחות או יותר, אבל צריך להמשיך ממנה והלאה אם רוצים לשמור על מארג הקשרים הטובים שהיו שם פעם, לפני המגבעת והגרביים.
להכיר את הרב
כמה משפחות שהיכרתי מצאו שאפשר לעשות שינויים לא גדולים מדי באורחות חייהם החילוניים. נגמרו השבתות המשותפות בכנרת, עם המנגל? האגם ישמח לקבל את פניכם גם בימי שישי, ולא ייגרם כאב לב רציני למי שיטרח ויקנה מזון כשר לצורך התכנסויות משפחתיות כאלה. הילד דורש להכשיר את המטבח? אפשר בהזדמנות הזאת לבחון מחדש את יחסה של המשפחה כולה למזונה, ואפשר להחליט שלא מוכנים בשום אופן, ואפשר לפעמים לחרוג מן ההתבצרות בעמדות ידועות לטובת קייטרינג למהדרין בכלים חד פעמיים. הוא דורש לשמור שבת כהלכתה ועל כל דקדוקיה במחיצתו? ובכן, אפשר להסביר לו שזה ויתור גדול מדי, ולהזיז מפגשים משפחתיים לימים אחרים.הורים שטרחו והלכו להכיר את סוכני התרבות החדשים של ילדיהם, יצאו נשכרים פעמיים: ראשית, מפלס הפחד יורד במפגש בלתי אמצעי עם מקור הסמכות החדש. גם אם קוראים לו "כבוד הרב". לרוב מתברר שהוא לא נושך. ושנית, קרנם של הורים כאלה עולה בקרב ילדיהם, מפני שעצם הנכונות להכיר בקיומו של עולמם החדש היא הבעה של כבוד לאישיותם הנבדלת ולבחירתם הקונטרוברסלית.
הורים שהתעניינו ברצינות בעולם הידע האזוטרי שבניהם עסוקים בלימודיו, מצאו גם הם שהדבר תורם לשלווה: לא כי באמת אכפת להם מתנורו של עכנאי או מביצה שנולדה ביום טוב, אלא מפני שהשיחה על הנושאים הללו פותחת צוהר אל הלא נודע. משני עברי הצוהר אנשים יכולים לפחות להתבונן זה בזה: כשמקימים חומה בצורה, איש אינו רואה את זולתו.
ואם המתחזק עדיין טרי ונורא נלהב, צרך לזכור שאנשים שחייהם עוברים טלטלה מיסטית גדולה הם בדרך כלל פגיעים יותר מבחינה רגשית. כל חיבוק משפחתי שאפשר לתת להם במקום ריב, רק יסייע לכינון הגשר עליו תפסע המשפחה הזאת מעולמה לעולמו, ועליו יפסע גם הוא, בבגדים המשונים הללו, בחזרה הביתה כשהוא עדיין רוצה להיות חלק מן הבית. כשיפרד לשלום ויחזור למחוזות החדשים של חייו, אפשר תמיד להיאנח בשקט ולשאול "מה יהיה איתו, מה יהיה?".
התשובה החילונית, למרבה הצער, לא כוללת "בעזרת השם יהיה בסדר". התשובה החילנית היא, שהורים צריכים להתאמץ כדי לשמור על הקשר עם המתחזקים שלהם – ורובם ימשיכו להתאמץ, כי הם לא רק מתחזקים. הם בעיקר שלהם.
לפנייה לכתב/ת 
_a.jpg "צילום: ישראל ברדוגו")
