משני צידי הפסקול העברי

היא היתה מעדיפה להתעלף ולא ללבוש את אחת מחולצות הפייטים שהן סמלו המסחרי. הוא היה מעדיף, אני מניחה, לגזוז את מחלפותיו ולא לבצע שיר שלה - ובכל זאת יעמדו שניהם על הבמה בטקס הענקת פרס מפעל חיים של אקו"ם, כי הזוכים השנה הם חוה אלברשטיין וצביקה פיק.

אלברשטיין. חיפוש פנימי נצחי (צילום: אלי אלגרט)

קשה לחשוב על הפכים יותר מושלמים משני היוצרים הללו, וקשה לחשוב על מכנה משותף אחד, למעט העובדה ששניהם נולדו בפולין - היא בשצ'צ'ין, הוא בוורוצלאב. כל אלבום של חוה אלברשטיין הוא עדות לחיפוש פנימי מתמשך שמוביל אותה תמיד למחוזות בלתי צפויים. כל אלבום ממפעלות צביקה פיק הוא עדות לפיצוח הנוסחה העכשווית למוצר הפופ הכי זמין,הכי קליט. היא תובעת קשב מתמשך למילים ולמוזיקה, הוא מתמסר בקלות לרינגטונים. ושניהם ראויים, כי שניהם תרמו כל אחד בדרכו לקורפוס העצום של המוסיקה הפופולרית בישראל, שהוא עדיין הדבק החברתי-תרבותי הכי משמעותי שנוצר בשפה העברית.

• הצטרפו לעמוד של ynet בפייסבוק
  

קצת משונה לחשוב עליהם - כמו גם על שלמה ארצי שזכה בשנה שעברה - כמי שעומדים שם על הבמה ונדרשים לסכם משהו, כי הרי שניהם לא מגלים כל סימן שהנה, אוטוטו ייצאו לפנסיה. ובשם אוהביהם ואוהבי כל אחד מהם בנפרד, רציתי לומר להם תודה על המנגינות והמילים, מזל טוב - ואחרי הפרס נמשך להתווכח על איכויות ויופי, טעמים ותרומה לתרבות.

לא מצחיקה, מעולה

מתחת לאף, אחרי "עובדה", צומחת שחקנית דרמטית מצויינת, מבריקה ורבת עוצמה - ולגמרי בלתי צפויה. כבר בפרק הראשון של "פלפלים צהובים" אפשר היה להבחין כי עלמה זק היא המצחיקה הכי רצינית על המסך, מפני שכבר בו היא זנחה לחלוטין את כלי העבודה בהם היא מיומנת וויתרה לגמרי על האפשרות ליצור "טיפוס" מדמותה של יעלי, ובמקום זה עבדה קשה כדי להגיע ליצירה של דמות.

זק ב"פלפלים צהובים". ראויה לפרס (צילום: ערוץ 2)

וזו דמות שלמה שמורכבת ממסכת של פגיעויות: חוסר בטחון וכושר היעלבות, תזזיתיות וקצת נרקיסיזם ילדותי, חולמניות ויצירתיות, אהבה עצומה לילד פגוע וחוסר אונים עצום כמעט כמו האהבה. את כל אלה מביאה זק אל המסך במה שנראה כמו חשיפה עצמית חסרת רחמים, עד כדי כך שאפשר לשקוע ב"פלפלים צהובים" בחמישי ולשכוח לגמרי את יוקנת עם הצמה שתפציע על המסך בשישי. היא נושאת את היסדרה הזאת על גבה, והגב נותר זקוף כשהיה: יש בסדרה רגעים שבהם המבט המובס, חסר האמון והמוכה שהיא מפיקה מעצמה ראוי, לגמרי לבדו, לפרס אופיר הבא.

פייסנות מילולית

יש ימים - ושבועות - שבהם נדמה שאין עוד לאן לברוח מהאלימות המילולית המקיפה את צרכן התקשורת מכל עבר. זה מתחיל בהתקף הקללות של שר החוץ נגד ארגוני השמאל וממשיך ביחסו הפוגעני של שר הפנים למי שאינו מעריץ של שר הפנים וממשיך באלימות של בני נוער בפייסבוק ועובר דרך מנת האלימות הרגילה של הטוקבקיסטים ומסתיים בכינויי החיבה של דיירי האח הגדול זה לזה: זבל, בהמה, חרא.

בימים ובשבועות האלה אני מוצאת שלא די לי להיזכר ב"חיים ומוות ביד הלשון" כדי להתנתק מכל זה, וצריך חיזוק בדמות ספר אהוב עלי במיוחד, ואליו אני שמחה

לחזור כדי לשאוב כוח וכדי להבין איך לא מדברים, אף פעם ובשום אופן. "מילים הורגות" של ניני גוטספלד-מנוח הוא פרי מחקר של שנים ארוכות, בהן חשפה המחברת דפוסים של אלימות מילולית ביחסים בין בני אדם.

עיקרו הוא בהדגמות המוכרות יפה כל כך לכולנו, אבל כמעט כולנו איכשהו שוכחים את המשמעויות מאחורי משפטים שגורים שאנחנו משלחים כלפי עמיתים, בני זוג, ילדים ויריבים פוליטיים כאחד. לא תמיד ידע הוא כוח, אבל מי שמצטייד בידע שבספר הזה ימצא שיש בידו הכוח לשנות דפוסי התנהגות מילולית כדי להכאיב פחות, להעליב פחות - ועדיין להשיג את מה שביקש להשיג במילים.