ביהמ"ש אמר את דברו: גזר דין מוות לחיות בסמר

החלטת בג"ץ להתיר את הכרייה בחולות סמר שבערבה, עלובה ומייאשת כשם שהיא צפויה. משפטית, אני מניח, אין בה פסול. חזקה על שופטי בג"ץ שהם יודעים את החוק. הם רק לא יודעים את הדיונה.  

היד שחתמה על ההחלטה לא מחוברת לעיניים שראו את חולות סמר מימיהן ולא לרגליים שצעדו בהם. אני לא רואה אדם עם גלימה שנכנס לחולות סמר, מסתכל צפונה אל השטח הפראי, המקום היפה בישראל, דרומה אל השטח שכבר נהרס, אדמה חרבה ופצועה, חוזר ללשכתו וחותם על החלטה כמו זו שניתנה השבוע.

אני קצת מרחם על שופטי בג"ץ שלא ראו את הדיונה, אבל מרחם יותר עלינו, שבשל עוורונם כבר לא נראה אותה.

הייתם מאשרים לירות בצבאים?

באופן מוזר, חולות סמר הם - היו - מקום שוקק חיים. זה מוזר כי באמת אין המון חיים במדבר. ובכל זאת החולות, שנראים במבט ראשון, כמקום הכי מת בו, הם בעצם נווה מדבר. בית גידול עשיר שאין שני לו, ועוד רגע לא יהיה גם ראשון.  

לדיירים שלו יש יחסי ציבור בעייתיים. נחשים ולטאות, עכברים וירבועים, שועלים וצבועים, עכבישים ונמלים. אבל איזה נחשים, כבוד השופטים, איזה נחשים. איפה עוד תמצאו את העכן הגדול, נחש ארסי יפהפה שזחילתו הלוליינית מזכירה סרטי טבע מנמיביה, אבל הוא לגמרי שלנו? תשמחו לדעת, כבוד השופטים, שההזדווגות של עכן גדול נמשכת יומיים תמימים. אין ספק. היה שמח שם בדיונה.

או תלום הקשקשים המדברי. בוודאי שמעת עליו, כבודו. לא? גם הוא נחש, דווקא לא ארסי, אבל כשמפחידים אותו הוא מזדקף, מנפח צוואר ומתחזה בצורה מאוד משכנעת לקוברה. אני לא מניח שזה עובד על הבולדוזרים.

לא אייגע אתכם, כבוד השופטים, בפלאי הנמלים הכסופות או עכבישי הצרבלוס הענקיים, שזה המקום היחיד שבו אפשר למצוא אותם בעולם. פסק דינכם חלוט, הפיהוקים מקיר לקיר, ויש לכם עוד כל כך הרבה תיקים לחסל. באמת שלא מקנא בכם. אבל אני שואל את עצמי איך הייתם נוהגים אם הדברים היו מונחים לפניכם כפשוטם, במלוא הברוטאליות שלהם.

אם במקום לחתום על אישור כרייה הייתם מתבקשים לאשר, לפי כל הנהלים, לפושטי עורות להסתער על הדיונה, ללכוד את כל החיות שבה ולעשות מהם נעליים. אחרי הכול, אם כבר חתמתם על גזר דין המוות שלהם, למה לא לנצל את המשאב עד הסוף?

ואם במקום כריית חולות סמר הייתם נדרשים לחתום, לפי כל הנהלים, על אישור לירות בעדר הצבאים שנותר כאן, קרוב להיכל הצדק שלכם, בעמק הצבאים בירושלים, כדי לתלות את ראשם המפוחלץ מעל האח, נניח במזנון הכנסת. האם אז האיוולת שבמעשה כזה, האכזריות שבו, הייתה חודרת את שריונכם? האם, במקרה כזה, הייתם מחפשים בחוק כל תימוכין אפשריים למנוע את המעשה?

‏ (צילום: רועי טלבי )

1

2

3

4

5

6

7

שוכחים את טובת הציבור

העלבון האמיתי לאינטליגנציה של השופטים ושל הציבור כולו הסתתר בטענה הקבועה והדמגוגית של מינהל מקרקעי ישראל, כאילו החול שיכרה בחולות סמר הוא מה שיוזיל את מחירי הדירות באילת.

עלבון משני טעמים. ראשית, כי בתשובה לעתירה נטען שהחול הזה מיועד לחקלאות ולסלילת הכביש לאילת – ולאלה אין כל השפעה על מחירי הדיור בעיר. ושנית, כי גם אם כל החול המיותר הזה היה מגיע לעיר, אין קשר של ממש בין תשומות הבנייה לבין מחירי הדיור.

מה שקובע את מחירי הדיור, לא רק באילת כי אם בכל הארץ, זה קודם כל ההיצע והביקוש. 800 עולים מצרפת שמחפשים את השמש האילתית משפיעים על המחירים יותר מכל החולות של סמר ביחד. ואת זה יודעים היטב גם במינהל.

הסיבה האמיתית להתעקשות של פקידיו לכרות את החול היא לא יוקר הדיור באילת אלא הפרינציפ. האגו המוסדי. חוסר היכולת לרסן את הכוח שבידם. הם כורים את החול כי הם יכולים, כי זה בסמכותם. אותה סמכות שעומדת להם לא לעשות זאת, אם הם רק היו נאמנים יותר לטובתו של הציבור.

שופטי בג"ץ יכלו להזכיר להם את זה, הם יכלו להציל את הדיונה, אבל הם בחרו ללמד את עורך הדין של "אדם טבע ודין" פרק בהלכות דד ליין. 24 שעות. זה היה השיהוי הטכני שגרם למחיקת העתירה מבלי להתייחס לגופם של טיעוניה. 24 שעות מאז שנחתם המכרז של המינהל ועד להגשת העתירה.

מבחינה פורמלית, הטיעון ללא רבב. רק שאני לא יודע, כבוד השופטים, איך מסבירים את זה עכשיו לגרבילים ולצרבלוסים בדיונה. אבל עזבו, מאוחר מדי. קיבלתם החלטה ואין ממנה חזרה. מה שייהרס לא ישתקם לעולם. מה שימות בחולות סמר לא ישוב להתקיים לעולם. בית המשפט אמר את דברו.

שחר אלתרמן גר בעבר כתושב בקיבוץ סמר