רבנות חסרת שיניים
לצד השמחה על הכשרת גיורי צה"ל, התגלתה הרבנות הראשית במלוא דלותה. אם הרב הראשי לישראל נאלץ לפנות לרב עובדיה כדי לאשר את הגיורים הצבאיים - הרי שמדובר בהפרטה של הסמכות הממשלתית
אז בעיה אחת באה על פתרונה, אך מתברר כי אנו נמצאים בבעיה עמוקה הרבה יותר. הרבנות הראשית היא זרועה הרשמית של מדינת ישראל, ופועלת מכוח חוק הכנסת. היא המוסמכת לקבוע בנושאי מעמד אישי כגיור, נישואים וגירושין. אך אגפיה השונים של הרבנות הראשית פועלים באופן עצמאי, ולעתים אף מנוגד. כך למשל, עולה חדש שהתגייר במסגרת הצבא, או בתי הדין המיוחדים לגיור (הידועים יותר כבתי הדין של הרב דרוקמן), ופונה לרבנות במקום מגוריו כדי להינשא כדת משה וישראל - עלול להיתקל בסירוב, מפני שרב העיר שבה הוא חי אינו מכיר בגיורים אלה.
הפרטת הרבנות דה פקטו
שוו בנפשכם שדבר כזה קורה במסדרונות משרד האוצר או הפנים; שבעל סמכות בכירה במשרד מעניק אישור או הרשאה לגוף מסוים, אך אישור זה איננו מקובל על אגף אחר באותו המשרד. הרי זו שערורייה. גם הראשון לציון הרב שלמה עמאר חשב שזה לא בסדר שסמכותו איננה מוכרת על ידי רבנים הכפופים לו. לכן פנה לרב עובדיה יוסף - שאין לו כל סמכות ממשלתית, אך יש לו סמכות דתית - כדי שהוא יאשר את הגיורים הצבאיים. והנה לנו שערורייה כפולה: זוהי למעשה הפרטה של הסמכות הממשלתית ומסירתה לאדם פרטי.
כבר היום אנו רואים שבכך לא נפתרה הבעיה, מפני שרבני הערים האשכנזים, הכפופים לרב אלישיב, לא יקבלו את פסיקתו של הרב עובדיה יוסף. אך לא זה העניין, יש כאן התרסקות של הקונספט ששמו "הרבנות הראשית לישראל", ומעבר לשיטת הסמכות הקהילתית, שבה כל רב פוסק לבני עדתו הרואים בו סמכות דתית.
הסמכות עברה לרבני הקהילה
ואולי התרסקות זו עשויה להביא ברכה לחברה הישראלית, והתפכחות מן הפנטזיה שעמדה בבסיס הקמתה של הרבנות הראשית וחקיקת חוק בתי הדין הרבניים. הטיעון הרווח לטובת מתן סמכות בענייני מעמד אישי לגוף ממשלתי דתי – קרי, הרבנות הראשית לישראל ובתי הדין שלה - הוא שריכוז הכוח בידי גוף דתי בעל מעמד בעיניי כלל הציבור, מונע את פילוג העם לקבוצות שלא יתחתנו אלו באלו. אם גיור, נישואים וגירושין יערכו בידיי רבני קהילות, הרי שכל קהילה או קבוצה תהיה כפופה לסמכות רוחנית אחרת, לא תכיר בסמכותן של רבני הקהילות האחרות, וכך יהודים לא יוכלו להינשא מחוץ לקהילה.
רבנות ראשית חזקה המוסמכת לנושאי המעמד האישי, אמורה היתה למנוע מצב כזה, ובכך לשמור על אחדות העם. אולם, עינינו הרואות, לא כך קורה היום. חלק מגיורי הרבנות אינם מוכרים על ידי חלק מהרבנים בעלי הסמכות החוקית בעניני נישואים וגירושין, וכך קורה כי הרב הראשי עצמו פונה במצוקתו לרב קהילה (גדולה וחשובה ככל שתהיה), כדי שיעניק מסמכותו לפסיקותיו. אחדות כבר לא תהיה כאן, ואם כך - מדוע לשמר את המערכת הזו בכלל?
- ד"ר אריאל פיקאר, חוקר בכיר במכון הרטמן ומנהל חינוכי של תוכנית בארי. מחבר הספר "משנתו של הרב עובדיה יוסף בעידן של תמורות – חקר ההלכה וביקורת תרבות"
לפנייה לכתב/ת 
