אחות במחלקה פנימית: 'כבודם של החולים נרמס'

כבר 30 שנה שאני אחות במחלקה פנימית של בית החולים העמק ואני מאותם בני מזל שאוהבים מה שהם עושים. אך לצערי בשנים האחרונות פשוט לא נותנים לי ולחברותיי למקצוע לעשות את העבודה שלנו כמו שצריך. אנחנו עובדות בתנאים בלתי אפשריים, שלא נותנים כבוד לא לנו ובטח שלא לחולים שאנחנו אמורות לדאוג לשלומם.

"אני רוצה לעזור - אבל אין לי אפשרות"

תנו לי לתאר לכם יום עבודה במחלקה הפנימים בה אני עובדת. היום, למשל, אני ושלוש אחיות נוספות צריכות לדאוג לחמישה חולים שמונשמים, 20 חולים סיעודיים ועוד כמה עשרות חולים אחרים, שזקוקים גם הם לתשומת הלב שלנו.

חמשת החולים המונשמים נמצאים כולם בחדר אחד של שלושה על ארבעה מטרים. יחד איתם נמצאים גם בני המשפחה, ובשעות מסויימות מדובר על 20 אנשים נוספים בחדר. בין מיטה למיטה יש הפרש של 30 ס"מ בלבד, מה שאומר שלאף אחד מהחולים הללו אין אף לא טיפה של פרטיות. וזה עוד לפני שדיברתי על מניעת זיהומים, שהיא לגמרי בלתי אפשרית בעומס שכזה.

הטיפול בחולים מונשמים הוא לא פשוט. אנחנו צריכות לדאוג שכל הצינורות נמצאים במקומם, לבדוק סימני חיים פעמים קרובות ולדאוג שחלילה לא ייפול צינור, שמחזיק את אותם אנשים בחיים. לא מדובר בטיפול נוסף - אלא בהצלת חיים של ממש. רק הבוקר נאלצנו לרוץ כולנו אל אחד המונשמים, שצינור ההנשמה יצא ממקומו, והשארנו מאחורינו חולים רבים אחרים שהיו זקוקים לנו באותה עת.

כאמור, בנוסף לחולים המונשמים יש כרגע במחלקה 20 חולים סיעודיים. מדובר בקשישים שזקוקים להשגחה וטיפול צמודים. אבל אני לא יכולה לתת להם את הטיפול לו הם זקוקים. הם צריכים שיחליפו להם חיתול אחרי שהם עושים את צרכיהם, צריכים שיאכילו אותם וירחצו אותם.

אך כל פעולה כזו אורכת זמן, ובמחלקה מחכים לנו עוד עשרות חולים שזקוקים גם הם לעזרתנו, ולצערי אני נאלצת יותר מדי פעמים להשאיר אותם עם חיתול מלוכלך או שהם ממתינים זמן רב, רב מדי, לארוחה. וגם אם הם לא נאלצים להמתין, אני בטח שלא יכולה להעניק להם את הזמן לו הם ראויים. במקום שארוחה תארך 30 דקות, ואותם קשישים יוכלו לאכול בנחת וליהנות עד כמה שהם יכולים מהארוחה, אני נאלצת להאכיל אותם במהירות, כי יש לי 10 דקות פנויות בלבד. 

לצערי המצב הזה גורם לכך שפעמים רבות אני פשוט מבקשת מבני משפחה או מתנדבים לעשות זאת, רק כדי שאותו אדם, שיכול היה באותה קלות להיות אבא או סבא שלי, לא יסבול. עבורי העמידה הזו מדי יום, מול אותם חולים זקנים, והידיעה שאני לא יכולה להעניק להם את הטיפול לו הם זקוקים שוברת לי את הלב בכל פעם מחדש. אני מסתכלת עליהם ובוכה מבפנים. אני אוהבת את הקשישים שלי, רוצה לעזור להם ברגעים הכל כך לא נעימים שלהם, ופשוט אין לי אפשרות.

"בכל שנה המצב הופך קשה יותר"

אך לא רק הקשישים והמונשמים, שהינם חסרי ישע לחלוטין, סובלים במחלקה שלי. ישנם עשרות אנשים שמאושפזים בכל רגע נתון ונאלצים להתמודד עם תנאים לא תנאים. ברגע זה מאושפזים בכל חדר במחלקה, חדר שגודלו שלושה על שלושה מטרים, שישה חולים. בנוסף להם מאושפזים עוד מספר חולים במסדרון. הם כולם דחוסים, אין להם כל פרטיות, והם נאלצים להסתדר עם ארבעה חדרי שירותים ומקלחות בכל המחלקה. האם לזה הייתם קוראים תנאים טובים להבראה? 

וכמעט כל חולה כזה, שנאלץ להידחס לתוך חדר קטן או לישון במסדרון, כועס. האמת, אני לא מאשימה אותו כי גם אני כועסת. אבל אני זו שצריכה להתמודד עם הכעס של החולה ושל בני משפחתו, שלא מבינים מדוע במדינה מפותחת כמו שלנו הם צריכים להיבדק על ידי רופא כשמספר רב כל כך של אנשים שומע בדיוק ממה הם סובלים. שצריכים להמתין זמן רב בתור, רק כדי שיוכלו לעשות את צרכיהם.

בכל פעם שחולה צועק עליי, דורש לדעת למה הוא צריך להתאשפז בתנאים נחותים כל כך, אני עומדת חסרת אונים, לא יודעת מה לומר לו. אז אני רק מתנצלת ומנסה להרגיע. זה מה שאני עושה כבר שנים, ובכל שנה אני מרגישה שהמצב הופך לקשה יותר, אלים יותר, פשוט כי המצב במחלקות הופך רע יותר ויותר.

"מי יטפל בנו?"

ולמרות כל הקושי שיש בעבודה שלי, לרגע לא חשבתי לעזוב. אני אוהבת את החולים שלי ואוהבת את מה שאני עושה. מישהו צריך לתת להם מענה, לכל אותם חולים וקשישים. הרי מחר זה יהיה אנחנו ובני המשפחה שלנו.

אבל העבודה הזו גובה ממני מחיר כבד. אני והצוות שלי חיים במצב של

הישרדות יום יומית. אנחנו מגיעים פעמים רבות מדי למצבים של כעסים האחד על השני, בגלל הלחץ הכבד בו אנו שרויים.

גם אחרי שעות העבודה המצב לא טוב יותר. אני מגיעה הביתה מותשת, מתקלחת והולכת לישון. כבר לא מסוגלת לעשות דברים אחרים בשל העומס הרב שמוטל עליי.

זו הסיבה שאני מבינה את כל אותן אחיות שהחליטו לעזוב. חלקן עזבו לחלוטין את המקצוע, אחרות לא מוכנות לעבוד במחלקות הפנימיות, כי הן יודעות עד כמה המצב קשה. בקצב הזה בעוד כמה שנים לא יוותרו במחלקות הפנימיות אחיות. ואז מי יטפל בנו?